|
|
|
זו רק נסיעה לחו"ל. ממש לא הראשונה.
זו רק עבודה. מהסוג שאני עושה כל הזמן.
אני ממש לא רוצה לנסוע.
והגוף שלי, בדרכו החיננית, עושה כל מה שאפשר
כדי להסביר לי שלא.
לילה לבן של כאבי בטן וחלומות אימה בדקות הבודדות שנרדמתי.
אולי הגוף שלי מרגיש דברים.
אם יהרגו אותנו שם, כדי להוכיח שאזהרת המסע צודקת,
תדעו שהוא צדק.
בתור אדם המוקף באנשים,
אני האדם הכי בודד שאני מכירה.
אפילו לכתוב כאן, בבלוג שלי, המפלט שלי,
כבר גוזל ממני יותר אנרגיה ממה שיש בי.
ההתמודדות המתמשכת עם כל הקירות
מעייפת, מייאשת, מתישה
ואני מוצאת את עצמי נלחמת שוב ושוב
בצורך להכנס למיטה,
לכסות את הגוף בפוך ואת הראש בכרית
ולישון. אבל אז מגיעים החלומות המטרידים
והשינה נטרפת
ואני שוקעת בתוך הכאב
אז אם חשבתי שעד כאן היה משעשע,
אמש היה משעשע עוד יותר.
רופא שלא ראה אותי לפחות 20 שנה,
מצא את עצמו מתפעל ביותר מהעמידות שלי לכאב.
תהיתי אם לספר לו על הכלוב. שתהייה לו רכילות פיקנטית
לספר לחבורת הרופאים, שפעם היו צעירים, חתיכים וסטאז'רים
וכילו בי את כל מנת הסקרנות הרפואית שיכלו להרשות לעצמם, בלי להכנס לכלא.
ועכשיו הם כבר לא צעירים, לא חתיכים ורובם כבר מנהלי מחלקות,
שמאפשרים לרופאים הצעירים והחתיכים של היום, לכלות את סקרנותם בחולים אחרים.
(אני מקווה שהיום כבר מודעים למושג ה"רשלנות הרפואית" ונזהרים יותר)
ואחרי שהוא התפעל מהעמידות, הוא הודיע לי שיש לי שתי בעיות.
לרגע נשמתי לרווחה ואמרתי לו, שאת בעיית המשקל, אני מכירה מקרוב
ונאבקת בה כל חיי. לעיתים בהצלחה גדולה יותר ולעיתים פחות.
אבל הוא חייך בחינניות ואמר לי "המשקל זו לא בעיה. אני מניח שטוב לך איתו"
ואז הוא בישר לי, שפרט לכך, שבקרוב מאד, אני אצטרך להחליף רגל,
אני אאלץ למצוא גם טיפול לגב. גב????
מה פתאום. זה לא איבר בגוף שאני יודעת איך מטפלים בו.
בגב עושים מסאז'. זהו. שלא יבלבלו לי ת'שכל.
אבל היום, מהר מאוד, אחרי שעות לא רבות של ישיבה בכיתה,
הבנתי בדיוק את מה שהוא אמר.
גב!
צריך לטפל.
דחוף.
מחפשת חלקי חילוף לעצמי.
עוד צחקתי על הפרוצדורה.
קטן עלי מחטים באורך 10 סמ',
סקלפלים, צינורות וכו'.
אבל היום, עוד חלק בגוף כואב.
מצחיק כמה חתיכת רגל קטנה
שנחתכה ממני,
לא גרמה לשינוי של המשקל,
אבל גורמת לכאב מציק.
שנה וחצי זה לקח לי.
דקירה אחת שורפת של הרדמה,
חיתוך אחד לעומק השוק
וחתיכת הרגל שנלקחה ממני,
נשלחה כלאחר כבוד לביופסיה.
אם הרופא, לא היה אומר לי "אל תדאגי"
לא הייתי חושבת שצריך.
מזלו שזה רק רפואה.
וזו בס"ה רגל.
מקסימום נשתמש
ברגל
מעץ.
מחפשת קשר ישיר או פרוטקציה
אצל אלוהי האינטרנט,
מלאכי ה DNS
כרובי ה IP
או כל מי שיכול להסביר איך הולכת כתובת לאיבוד
ולא נמצאת על ידי אף אחד מגאוני המחשבים והרשת
שעוסקים בזה
תם הפסטיבל.
תם פרק הצילום.
החל פרק הבחירה והעיבוד של התוצרת.
והוא קשה. מאד.
האתר, כמובן, עוד לא עלה.
DNS, IP ועוד כל מיני מילים כאלה שמטיחים
אנשי הדומיינים באנשי הפיתוח.
ואני בטווח. לא רואה את הקצה.
רק מקווה שעד שאני אסיים לעבד,
הם יסיימו לריב.
ואז,
אולי,
יהייה אתר.
ואולי גם לא.
"מה שלא עולה כסף, לא שווה כסף..."
צדק
כל מה שיכול היה לא להסתדר - לא הסתדר.
גם מה שלא יכול היה להתקלקל - התקלקל.
החיים כמשל
