פוסעת בעקבות האהבה

את אוהבת את בסי (הכלבה|) יותר ממני,

הוא אומר לי במהלך סערה המתרגשת עלינו,

כרגיל, כאשר צריך לעמוד בפני דרישות,

אי עשיה והתמודדות עם התוצאות.

שעה אחר כך, בדרך מ...אל...

אני שואלת: "אתה באמת חושב ככה?

באמת חושב שאני אוהבת את הכלבות יותר ממך?"

והוא מסתכל לי בעיניים ואומר: "כן"

אני עוד מצליחה לעצור את הדמעות.

מקווה שילכו לישון מוקדם, שאפשר יהייה לשחרר אותן.

יום האם שמח לי.

אכלתי שקשוקה סטרילית.

במחבת נוצצת מנירוסטה.

שתי ביצים, מבושלות למחצה, שכבו במעט עגבניות,

מהעונה הזו, חיוורות כאילו ראו רוח רפאים

לצד מעט פילפלים חתוכים בקפידה

כף טחינה וחציל על האש.

בעעע

מסתבר שחיידקים, זה טעים.

רוצה דר' שקשוקהההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מליון צפיות. טוב. לא מליון , אבל הרבה.

ותמיד, אבל תמיד,

התגובות הן רק מבין העשריה הצופה הראשונה.

הסבר?

תוצאות הביופסיה טרם הגיעו ואני אומרת לעצמי שאין שום דבר.

אני יודעת בראש שאין שום דבר בגוף שלי, שיהרוג אותי מהר,

או כמו שאומר המאסטר שלה, בפולנית, הייתי אומרת,

שהגוף שלי יעדיף שאני אסבול לאורך זמן.

הוא לא יעשה איתי את החסד שבלהרוג אותי מהר.

ובינתיים, תת המודע מחרב לאט לאט את מעט השפיות שנותרה בי.

היום סגרתי את מפתחות הרכב התיק עם המחשב והארנק, בתוך הרכב,

במקום שחשבתי ששם הוא המקום בו אני צריכה לעשות את בדיקת הCT .

חצי שעה מאוחר יותר ו 150 שח פחות בחשבון הבנק שלי, התגלה שזה לא המקום.

עוד חצי שעה של חיפוש המקום הנכון, שם הפקידה, המאד חמודה, אני חייבת לציין,

הסבירה לי, שמה שהרופא שלח לי, זה רק התחייבות.

בשביל לעשות את הבדיקה, צריך, כמובן, הפניה.

זה כבר לא היה היום.

והאתר. הוא לא קורה בינתיים. תקועה עם העניין הזה כמו עצם בגרון.

לא לבלוע ולא להקיא. הוא לא מוכן מצד אחד, והכסף, בחלקו, מופקד בידי הבונה.

נקראת בין שני מארגני הפסטיבלים, שרוצים חומר ורוצים אתר שיכיל את החומר.

ואין. פשוט אין.

מזל שיש 100 עמודים לכתוב בעבודות שונות ללימודים.

יצילונו האזניים השומעות, שתאוריות על כלכלה ותקשורת, הפכו להיות מפלט.

מחר, אני מקווה , להרגע בצילום של הזית החתיך.

לפעמים אני עושה דברים

שגורמים לי להרגיש אח"כ ריקה.

חלולה.

דברים טפשיים

הרגשה טפשית

אישה טיפשה.

כשחזרתי מבלגיה, כבר על המטוס, הרגשתי אותה.

היובש בשפתיים, בישר שהיא מקננת בתוכי.

כשהתקלפו לי השפתיים, כמו נחש המשיל את העורו,

קיוותי שזהו. עברתי אותה.

אבל לא. הצננת או אנגינה, כמו שסבתא שלי היתה קוראת לה,

הכתה בי ביום שישי במלוא עוזה.

שעה אצל ילדת היומולדת

כמה שעות אירוח, על קג' של גבינות מסריחות ושוקולד מבלגיה

ומאז, הראש לא מתרומם מהכרית.

השינה טרופה, מלאה חלומות על אנשים שכבר לא בחיי (וטוב שכך)

על פצצות ומלחמות וזכיות בפרסים שמתבררים כשומדבר.

סוג של סטגנציה שורה עלי.

לא מסוגלת לעזור לעצמי או לאחרים.

כל החומר לאתר מוכן. עשרות שעות של עיבודים והכנות וזה קורה...

רק שהוא לא ממש.

הגאון שבונה לי אותו, הבטיח שיהייה באויר בשישי.

מהפסטיבל צורחים לי במייל, שהם רוצים את החומר המעובד.

ושש עבודות מחכות שאתחיל לכתוב אותן, לפני שתגמר חופשת הסמסטר.

היום,יש שוב רופא אליל. שגרה כזו שקבעתי לי.

לא בטוחה שהוא עוזר באמת, אבל עצם זה שיש ביקורת עלי, גורמת לי לחשוב פעמיים.

אחריו,סשן מחטים.

לא דואגים בבקשה...הסוגרים עם ה"לא בעסק" עדיין בתוקף.

הדומית, היא רופאה שטוענת שיכולה לתקן לי את הגב.

דווקא יהייה נחמד אם גם אזכה בסשן מחטים שבועי (מקווה שזה נעים כמו גלגל כאב)

וגם הגב שלי יחזור לתקינותו.

מי אמר שאין סיכוי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה תוך כדי רקוד על שתי חתונות???

עוד יום פינוק ורחמים עצמיים.

מחר לימודים.

בלגיה , לפחות בריסל, קידמה אותנו במזג אויר מגעיל. לא מאד קר,לא מאד רטוב, אבל אפרורי ועגמומי.

ביום ההגעה, ככה, כאילו כדי להסוות את העבודה, לקחו אותנו לטייל ברחבי בריסל.

עד לאטרקציה התיירותית הגדולה, הילד המשתין.

כשאת חושבת על אטרקציה כזו, שמוכר בכל העולם, מסמליה של בלגיה,

הייתי חושבת שזה אתר בעל גודל משמעותי.

במציאות, הילד המשתין, נמצא בפינת בית, בגובה של כ 3 מטר. הוא קטן מאד ושחור מאד

ובשעת ליה, כמו זו שבה הגענו, הדבר היחיד שרואים, הוא זרם מים

שמשתלב היטב עם הגשם המטפטף עלינו. בלגיה, משתינה עלינו בקשת.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מאד לא נעים להיות יהודי בבלגיה כיום. הרבה פחות נעים, להיות ישראלי.

מיד כשהגענו, עברנו תחקור משטרתי על האיומים שהתקבלו.

לאורך כל הכנס, היינו מוקפים באנשי אבטחה שהסתובבו "מוסווים" בין הנוכחים

פעמיים במהלך הכנס, נאסרה עלינו הכניסה לבניין כי הבעלים חשש שיפוצצו אותו.

כל הסיפור הגיע לדיון בפרלמנט הבלגי ולרשתות הטלויזיה. פרסומת מאד מפוקפקת.

מצד שני, המארגנים, שחלקם ישראלים, עשו כל מה שביכולתם לתת לנו הרגשה טובה ובטוחה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אנשים הם אנשים. הרגע הראשון של הפגישה עם מורי הכנס מארצות ערב, היה מעיק. ז

ה לקח בערך רבע שעה, עד שהתחיל חיבור אנושי.

ביום האחרון, כשיצאנו לפנו בוקר לאכול, המחסומים כבר לא היו.

הודים, מצרים, מרוקנים, גרמנים, רוסים, כולנו במסעדה יוונית, על השולחנות,

גורמים לבאי המסעדה ועוברי אורח ברחוב להתפוצץ איתנו. מצחוק. בטח שמצחוק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

העבודה בכנס היתה מספקת ומתישה. 14 ומעלה שעות של עמידה על הרגלים, סחיבת ציוד

וריכוז כדי להשיג את התוצאות הרצויות. אני בטוחה שיהיו. אבל הבלאי גדול בהרבה מהתוצרת המובחרת.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ההופעות היו מעולות. הבמה מרהיבה. התאורה מעט פחות. אבל לא משהו שהפריע מאד.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מסקנה: חזקה על הקהל, אינטליגנטי ומתקדם ככל שיהייה,

שיתעניין יותר בשיער בית שחייה של הרקדנית שבחרה להשאיר אותו, מאשר בריקוד שלה.

והכי משעשע לראות את תגובת הסועדים, במסעדה הנ"ל, לעניין.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הגוף שלי, הפסיק לאותת לי. הוא סימן לי בקול גדול ובאותות ובמופתים, שהגיע זמנו.

כל הכנס הסתובבתי מחוברת לחשמל, ממולאת היטב בכדורים נגד כאבים

והוא בשלו. כואב עד להחריד. עד דמעות.

ועוד לא הגיע התשובה לביופסיה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עכשיו לימודים.

התגעגעתי.

חוויות בהמשך

כרטיס אלקטרוני

מצלמות

מחשב

בגדים

עוד בגדים

עוד בגדים

מעיל

מגפיים

חבל שאין לי אלוהים.

הייתי שמה תהילים במזוודה.

24 שעות לפני שאצא מהבית לנסיעה הזו שהגוף שלי צורח שהיא לא צריכה לקרוא.

ישראלית יהודיה ופולניה עולות למטוס לאירופה...מכירים את הבדיחה...?

גם אני לא מכירה. אני מקווה שביום שני בלילה, תהייה לי אחת כזו.

בינתיים, זה לא מצחיק. אני נוסעת בעל כורחי. זה לא נכון לנסוע. זה יגמר רע.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במסגרת ההתפרקות הכללית של הגוף שלי, עשיתי אתמול בדיקה מגעילה.

מצד אחד, לא מצאו את מה שחשדו שיש (ישששששששש!!! לא צריך ניתוח)

מצד שני, משהו מקולקל בכ"ז. עכשיו יהייה צריך למצוא מה בדיוק.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני כל כך שמחה שבחרתי בלימודים שבחרתי. זה מעניין ומרתק. ועושה אותי שמחה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שלום. אני נוסעת.