פוסעת בעקבות האהבה

כשחזרתי מבלגיה, כבר על המטוס, הרגשתי אותה.

היובש בשפתיים, בישר שהיא מקננת בתוכי.

כשהתקלפו לי השפתיים, כמו נחש המשיל את העורו,

קיוותי שזהו. עברתי אותה.

אבל לא. הצננת או אנגינה, כמו שסבתא שלי היתה קוראת לה,

הכתה בי ביום שישי במלוא עוזה.

שעה אצל ילדת היומולדת

כמה שעות אירוח, על קג' של גבינות מסריחות ושוקולד מבלגיה

ומאז, הראש לא מתרומם מהכרית.

השינה טרופה, מלאה חלומות על אנשים שכבר לא בחיי (וטוב שכך)

על פצצות ומלחמות וזכיות בפרסים שמתבררים כשומדבר.

סוג של סטגנציה שורה עלי.

לא מסוגלת לעזור לעצמי או לאחרים.

כל החומר לאתר מוכן. עשרות שעות של עיבודים והכנות וזה קורה...

רק שהוא לא ממש.

הגאון שבונה לי אותו, הבטיח שיהייה באויר בשישי.

מהפסטיבל צורחים לי במייל, שהם רוצים את החומר המעובד.

ושש עבודות מחכות שאתחיל לכתוב אותן, לפני שתגמר חופשת הסמסטר.

היום,יש שוב רופא אליל. שגרה כזו שקבעתי לי.

לא בטוחה שהוא עוזר באמת, אבל עצם זה שיש ביקורת עלי, גורמת לי לחשוב פעמיים.

אחריו,סשן מחטים.

לא דואגים בבקשה...הסוגרים עם ה"לא בעסק" עדיין בתוקף.

הדומית, היא רופאה שטוענת שיכולה לתקן לי את הגב.

דווקא יהייה נחמד אם גם אזכה בסשן מחטים שבועי (מקווה שזה נעים כמו גלגל כאב)

וגם הגב שלי יחזור לתקינותו.

מי אמר שאין סיכוי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה תוך כדי רקוד על שתי חתונות???

עוד יום פינוק ורחמים עצמיים.

מחר לימודים.