בלגיה , לפחות בריסל, קידמה אותנו במזג אויר מגעיל. לא מאד קר,לא מאד רטוב, אבל אפרורי ועגמומי.
ביום ההגעה, ככה, כאילו כדי להסוות את העבודה, לקחו אותנו לטייל ברחבי בריסל.
עד לאטרקציה התיירותית הגדולה, הילד המשתין.
כשאת חושבת על אטרקציה כזו, שמוכר בכל העולם, מסמליה של בלגיה,
הייתי חושבת שזה אתר בעל גודל משמעותי.
במציאות, הילד המשתין, נמצא בפינת בית, בגובה של כ 3 מטר. הוא קטן מאד ושחור מאד
ובשעת ליה, כמו זו שבה הגענו, הדבר היחיד שרואים, הוא זרם מים
שמשתלב היטב עם הגשם המטפטף עלינו. בלגיה, משתינה עלינו בקשת.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מאד לא נעים להיות יהודי בבלגיה כיום. הרבה פחות נעים, להיות ישראלי.
מיד כשהגענו, עברנו תחקור משטרתי על האיומים שהתקבלו.
לאורך כל הכנס, היינו מוקפים באנשי אבטחה שהסתובבו "מוסווים" בין הנוכחים
פעמיים במהלך הכנס, נאסרה עלינו הכניסה לבניין כי הבעלים חשש שיפוצצו אותו.
כל הסיפור הגיע לדיון בפרלמנט הבלגי ולרשתות הטלויזיה. פרסומת מאד מפוקפקת.
מצד שני, המארגנים, שחלקם ישראלים, עשו כל מה שביכולתם לתת לנו הרגשה טובה ובטוחה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אנשים הם אנשים. הרגע הראשון של הפגישה עם מורי הכנס מארצות ערב, היה מעיק. ז
ה לקח בערך רבע שעה, עד שהתחיל חיבור אנושי.
ביום האחרון, כשיצאנו לפנו בוקר לאכול, המחסומים כבר לא היו.
הודים, מצרים, מרוקנים, גרמנים, רוסים, כולנו במסעדה יוונית, על השולחנות,
גורמים לבאי המסעדה ועוברי אורח ברחוב להתפוצץ איתנו. מצחוק. בטח שמצחוק.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
העבודה בכנס היתה מספקת ומתישה. 14 ומעלה שעות של עמידה על הרגלים, סחיבת ציוד
וריכוז כדי להשיג את התוצאות הרצויות. אני בטוחה שיהיו. אבל הבלאי גדול בהרבה מהתוצרת המובחרת.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ההופעות היו מעולות. הבמה מרהיבה. התאורה מעט פחות. אבל לא משהו שהפריע מאד.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מסקנה: חזקה על הקהל, אינטליגנטי ומתקדם ככל שיהייה,
שיתעניין יותר בשיער בית שחייה של הרקדנית שבחרה להשאיר אותו, מאשר בריקוד שלה.
והכי משעשע לראות את תגובת הסועדים, במסעדה הנ"ל, לעניין.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הגוף שלי, הפסיק לאותת לי. הוא סימן לי בקול גדול ובאותות ובמופתים, שהגיע זמנו.
כל הכנס הסתובבתי מחוברת לחשמל, ממולאת היטב בכדורים נגד כאבים
והוא בשלו. כואב עד להחריד. עד דמעות.
ועוד לא הגיע התשובה לביופסיה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עכשיו לימודים.
לפני 15 שנים. 10 בפברואר 2009 בשעה 9:21