לפני 15 שנים. 18 במרץ 2009 בשעה 20:26
סבא שלי היה אומר,
שאם שני אנשים אומרים לך שאת שיכורה,
לכי לישון.
ואם שני אנשים אמרו לי שאני גאון?
ותודה למורה בסטודיו
ולדיקן.
פוסעת בעקבות האהבה
לפני 15 שנים. 16 במרץ 2009 בשעה 18:00
1. זהי את נקודת הלחץ.
2. דחי את הלחץ למס' דקות או שניות. כמה שאפשר.
בזמן הזה, חשבי מחשבות חיוביות.
3.החליפי ללחץ צורה. כתבי אותו, שירי או שני לו דימוי.
4. הקדישי ללחץ תשומת לב מיוחדת משלו. בזמן ובמקום.
5. קראי את השלבים הנ"ל והפנימי אותם.
6. שימי לב לא להחליף את הנ"ל, בלחץ.
הערה אישית...
אולי כדאי כדורים צבעוניים של משוגעים.
לפני 15 שנים. 8 במרץ 2009 בשעה 21:05
גם כשהם נחמדים
וחייכנים,
ומלאי סבלנות,
ועדינים
אני שונאת רופאי נשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לפני 15 שנים. 7 במרץ 2009 בשעה 8:41
כשאני מצווה באסרטיביות מספיקה
(ומחכה מספיק זמן)
הדברים יוצאים לפועל!
הוא חזר אלי.
החמסין.
אושר גדול.
ובדיוק בעוד 20 יום, גם יחזור שעון הקיץ.
החיים מתחילים בחזרה.
לפני 15 שנים. 5 במרץ 2009 בשעה 20:52
אני טובה. אני כנראה מאד טובה.
בשעורי הסטודיו, המורה מתעף מהעשיה שלי.
מבחינתו, אני כבר מוסמכת לחלוטין.
בבצפר, דיקן הפקולטה, הציע
הצעה שאי אפשר לסרב לה.
לעשות אצלו דוקטורט.
אז איך זה שאני מרגישה עדיין,
ילדה בת חמש
קטנה נזופה ועצובה
והדבר שאני הכי רוצה זה חיבוק
ענקי, מוחצני וארוך?
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 18:31
דברים טובים, נהוג לומר,באים באריזות קטנות.
הדבר הטוב שלי, הגיע היום על טופס של קופ"ח מכבי
בדמות צמד מילים:
"לא ממאיר"
אז אני לא אמות בזמן הנראה לעין...
טרלהלהלה
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 9:40
(סוג של) מורפיום...
מפחיד. אבל אין ברירה.
לפני 15 שנים. 2 במרץ 2009 בשעה 18:24
נכון שבלוג הוא מקום פרטי.
לכתוב בו מחשבות פרטיות.
נכון שלאף אחד אין זכות על הטקסט בבלוג של אחר,
אם הוא עומד בגבולות האתר המארח.
הכל נכון.
אבל כשאת צווחת "זאב, זאב", בבלוג שלך
כשאת מתארת סיטואציה שבגין הרבה פחות ממנה, מכניסים אנשים לבית סוהר.
כשאת שופכת את בני מעייך בבלוג וגורמת לכל מי שקורא אותו לדאוג לשלומך...
כשאת עושה את כל אלה
ואחרי יומיים, את מקולרת שוב לאותו אחד, שרה שירי הלל על מה שעושה לך,
את גורמת לזילות של המילים "תקיפה" ו"אונס"
ובאופן אישי, את גורמת לי גועל נפש.
לפני 15 שנים. 28 בפברואר 2009 בשעה 20:38
זו היתה החלטה של הרגע האחרון.
לסיר נזרקו טבעות בצל, שעועית, כמה נתחי בשר,
חומוס, תפוחי אדמה, כמה עצמות רגל,
עדשין שחורות והכל קושט בביצים, שזהרו כמו פנינים.
כשחזרנו מהסרט, הבית כבר היה מלא בריחות של נחמה.
בבוקר, כבר כל הבניין היה מודע, למה שמתבשל אצלנו בדירה.
כשחזרנו מהסידורים, בצהרי היום, הסתבר, שכל הכיתה של המינידומית,
גיתה מה מסתתר בסיר של ג'ולי.
הפנים שלהם, מרוחות בחיוך אהבלי של מי שבקיבתו שוכנים לבטח שעועית ות"א,
הוכיח, שהחלטות חפוזות, לפעמים עושות את החיים מחייכים יותר.
טעימת שעריות מסיר החמין הנ"ל, הבהירו, שבפעם הבאה, כדאי לשים שומר על חומותי...
זה היה טעים.
לפני 15 שנים. 25 בפברואר 2009 בשעה 21:16
מזג האויר אינו מטיב עם הגוף שלי.
גם הדיקור לא.
גם רופא האליל.
כמויות אינסופיות של נוגדי כאב ודלקת
שלא עוזרים לכאבים הקיימים
אבל יוצרים כאבים חדשים
ומזון שחוזר מהקיבה בצבע אדום. דם.
מסתובבת מחוברת למכשיר ששולח זרמי חשמל,
בנסיון לטשטש את הכאב.
כל כך עייפה מלכאוב.