פוסעת בעקבות האהבה

כל הקסמים תמו חלפו. כל האורות כבר נאספו. הזמן שאין רופא לו. חמק חלף כמו פלא

ואולי הכל, כל מה שקורה,

הכאבים, האכזבות

אולי כל זה רק סימן,

שהגיע העת

וצריך כבר להרכין ראש,

לקוד קידה חיננית

ולהוריד את עצמי מהבמה.

אין דבר אחד בחיי שהולך כראוי.

אין דבר אחד, שאני מצליחה לעשות כמו שצריך. כמו שהייתי רוצה שיהייה.

אין בו ר או מכשול בדרך, שאני לא מזהה אותו ובכ"ז נופלת לתוכו.

נפילה חופשית, ארוכה וכואבת.

גם בורות ומכשולים מהסוג שכבר נכשלתי בהם.

כאלה שהיה נדמה, שחזרה על אותה נפילה, לא אפשרית.

ואני נופלת שוב ושוב.

בתמימות, בטיפשות.

והיאוש והכאב שהן גורמות, הנפילות האלה,

לא נעשה יותר נוח. רק יותר כואב.

והשיקוף של הטימטום שלי, בתוך שלולית היאוש,

גורמת לי לשנוא את עצמי.

אני שונאת אותך, ג'ול.

שונאת,

שונאת,

שונאת

חייבת להרוג את זה

לפני שזה יהרוג אותי

כל מיני נושאים מטרידים את מנוחתי.

תוצאות ה CT שחזרו,

הרבה פחות טובות מהמקווה.

שתי עבודות בלימודים, מהסוג הגדול,

שאני לא מצליחה לכתוב להן אפילו ראשי פרקים

וזה תוקע לי גם את שאר העבודות.

והמוח טרוד. עובד בפול גאז, בניוטראל.

לא מצליחה לגרום לעצמי להביא לכדי סיום שום תהליך.

הכל תקוע. הכל צף. הכל לא ברור.

יש תפיסה מקובלת, שמזוכיסטים,

בוחרים להביא על עצמם כאב פיסי,

כדי לכסות על כאב פנימי, נפשי,

שהם מתקשים להתמודד איתו.

מעניין אם יש הפוך.

האם יתכן שאני מביאה על עצמי כאבים נפשיים,

רק כדי לכסות על הכאב הפיסי המייסר?

אני כל כך נהנית מהלימודים,

שזה מתחיל להגיע לרמות של דברים שהם

לא מוסריים,

לא חוקיים

ומשמינים.


תענוג.

פעם ראשונה בהסטוריה.

בקשתי לדחות את מועד הגשת העבודה ,

בגלל העניינים הפיסיים.

מצד אחד, אם הוא יסכים,

זו תהייה הקלה גדולה.

מצד שני, בא לי לקבור את עצמי מרוב בושה.

32 שנים של התמודדות עם המחלה המחורבנת הזו,

ועכשיו, אני צריכה לבקש על נפשי.

פוי.

בסוף, אני אאלץ לקבל את ההחלטה ולעבור את הניתוח.

ומעניין לעניין באותו עניין,

אבא'שלי עובר היום ניתוח להסרת פוליפ מדרכי השתן.

זה כבר סיבוב שני.

הוא עושה קולות של גיבור, אבל אני יודעת שהוא מת מפחד.

מהניתוח, מהגידול, מההרדמה.

ואני לא יכולה לעשות שומדבר. לשנות שומדבר.

אני שונאת להיות חסרת אונים. בחיי ששונאת.

מחטים באצבעות של הרגלים, זה כואב.

מחטים באצבעות הקטנות של הרגליים, בחיבור עם הציפורן,

זה כואב מאד.

מחטים משני צידי הברך, זה כואב, א

בל יותר כואב, כשלוחצים לבדוק איפה לתקוע אותם.

מחטים ברקות

זה לא נורא.

אקופונקטורה,

וואריאציה על נושא מדיקל .

לפעמים, אני מרגישה שאני נורא טיפשה.

זו הרגשה סובייקטיבית ואני יודעת,

שאפשר להוכיח לי אחרת.

אבל,

כשאני יודעת שאני טיפשה, כמו עכשיו.

אני פשוט יודעת.

ואין על זה עורערין.

אישה טיפשה.