פוסעת בעקבות האהבה

והיום, בשעת הצפירה, בבית הקברות, לידך...

פועל המשיך לעבוד. לגרוף חול.

ואני לא להכתי לבדוק, האם הוא בן דוד חסר רגישות,

או סתם איזה דוס, שחושב ש "ה' נתן, ה' לקח"

סבא'לה שלי...

עוד כמה שעות, העצב יהייה נחלת כולם.

אבל אצלי, אצלי מזה 15 שנים, העצב מתחיל הרבה קודם.

שנים עברנו יחד. היית בשבילי לא רק סבא, גם חבר ומטפל

ומעולם. מעולם לא הזכרת את זה. את מה שעבר עליך שם.

בעצם, במונחים של ניצול שואה, אתה עברת את המלחמה בקלות.

אבל יסורי המצפון שליוו אותך כל החיים, הם היו השואה האמיתית שלך.

ואתה לא דיברת. לא סיפרת לאיש. מה שהיה ידוע, זה מה שספרת לסבתא

והיא, בטיפות העבירה לקרובים. לנו, הילדים שנולדו שנים אחרי, אף אחד לא סיפר.

הדבר היחיד שסימן את המשפחה שלך, אלה שתי תמונות מצהיבות, על קיר הסלון.

ואז, היום לפני 15 שנים בדיוק, פנו אלי. התפקיד חייב שאני אנאם בטקס המרכזי לשואה ולגבורה.

ואני לא רציתי. כל כך לא רציתי. באותם ימים, גיליתי שאני בהריון. ניסיתיל התחמק בכל דרך.

כשההתחמקויות לא פעלו והבנתי שאין ברירה, ישבתי לכתוב.

ובראש הוצג אצלי סרט. והכאב, הוא נהייה בלתי נסבל. וכתבתי. כתבתי את התסריט של הסרט. אגדה.

על היום שבו פלשו הנאצים ללבוב. איך ברחת. איך אספת איתך את כל הנערים שעבדו איתך במפעל

וברחת איתם ליערות.

איך הצטרפת לצבא האדום ולחמת בנאצים.

איך אחרי המלחמה, חזרת לשם, רק כדי להבין, שהעשן עלה משריפת גופותיהם המעונות של היהודים

שהמילוי של הכריות הוא שערות ראשם...

זה היה סיפור. הנסיון שלי לתאר בקצרה, בנאום של מספר דקות, את זוועות המלחמה של היחיד.

וחזרתי. נסערת מהנאום, מהמעמד.

והראתי לאמא שלי את הנאום.

החיוורון שפניה לבשו, היה כמעט של מת.

"מי סיפר לך את הסיפור הזה?" היא שאלה.

ואני עניתי, שאף אחד. זה התסריט שרץ לי בראש. זו הרגשה. זה ידע.

ורק אז הסתבר לי, שהסיפור הזה, האגדה הזו שכתבתי כחלק מהנאום,

הוא הסיפור שלך, סבא'לה.

הסיפור שלך. הכאב שלך.

למחרת, הבאנו לך את הנאום. נתנו לך לקרוא.

אתה עוד הסתרת את הדמעות שמלאו את העיניים הכחולות, המדהימות שלך.

אבל החיבוק שלך, הוא חתם לנצח את הכאב בתוכי.

את יסורי המצפון שלא חזרת אליהם. את האמונה שאם היית חוזר, בוחר לנסות ולהציל אותם

ולא את הילדים במפעל, הם עוד היו חיים.

ההגיון אמר לך שלא כך. שאם היית חוזר, היית נרצח גם אתה.

הרגש. הוא לא איפשר לך להשתחרר. הבושה לא אפשרה לך לספר.

אבל מאז אותו היום. מאז אותו החותם שהעביר את הכאב אלי, נפתחת.

לא תמיד ישירות אלינו. אל הנכדים.

אבל דיברת בקול מספיק רם, אל בני הזוג שלנו, ככה שנשמע.

והסיפור והשמות...הם כולם בליבנו.




ובלילה ההוא, כשנפטרת בבין זרועותי,

בלילה ההוא, שמתי את התמונות המצהיבות בכף ידך.

ובלילה ההוא, בקשתי, שתמצא לעצמך מנוחה.

ומעל הקבר, בקשתי לקבור את התמונות איתך.

זיכרם חרוט בלב כל מי שחייך נגעו בחייו.

והזיכרון הזה, הוא הניצחון שלך.




מחר, עם צפירת הזיכרון, אני אבוא אליך, לבקר, כבכל שנה.

הנר ידלק ואני אשיר לך,

כמו שאמא שלך שרה לך, כשערסלה אותך , תינוק.

כמו ששרתי לך, כשערסלתי אותך, כשגופך, כבר ללא רוח חיים..


...הווו, צימוקים ושקדים,

אז מערב עד יום.

הו צימוקים ושקדים,

את עיניך עצום..."



מתגעגעת עד כאב

חזרתי

שלום. אני נוסעת.

....לא שיש לי אשליות....

הנסיעה לא תשפר שום דבר.

אבל אולי, בכמה ימים של רגיעה ומרחק,

יצליח לי לנשום קצת. לגמוע גמיעות גדולות של אויר

אולי.

ואולי לא.

אולי, כמו שאמרתי אתמול למישהו,

אלה החיים.

הם נכפו עלינו ואנחנו צריכים להעביר אותם.עד שיגמרו.

תערובת של גורל והחלטות שגויות

שמעצבים את המרקם בו אנחנו עוברים את החיים.


שלום. אני נוסעת.

ככה סתם, כאילו כלום...

יוצאים בשלישי לחמישה ימי חו"ל.

נטולי מצות וילדים.

טרלהלהלהלה.

תמיד יש לחשוד באנשים העושים קמפיין ליושר של עצמם.

לפעמים זה נופל ממקומות לא צפויים.

אודטה, זו מהעיתון, לפעמים משעשעת, לעיתים קרובות יותר, טרחנית עד אימה.

ההתגלמות של ה"דודה הפולניה", כמיטב סיוטו של המאסטר.

אבל מה שהיא כתבה אמש, עשה לי מחשבות.

כואבות.

על עצמי, על קשרים שאני קושרת עם אנשים והסיבה להם.

מצד אחד, מנחם לדעת שאני לא האידיוטית היחידה.

מצד שני, שיחה מאוחרת יותר,עם מישהי שיודעת,

גרמה לי להבין את חוסר התוחלת.

אין מצב לתקן את המקולקל. לא בגלגול הזה.

רק לחכות בסבלנות שזה יגמר.

אחרי מאבק קשה בשאריות שהמצרים הותירו לנו,

מלט ולבנים, הפכו להיות תמרים וצימוקים ועוד שאר מרעין בישין,

שהפכו להיות חרוסת. מניין הנפגעים - שני מיקסרים ז"ל.

החוקי המתוק (לפעמים באמת לא צריך לחפש רחוק, כדי למצוא, למי באמת איכפת)

שלח אותי ליום פינוק - רגלים, צפורניים, מסאז' של שעה וחצי.

אולי, איזה חמסין הגון, יגרום לי למהפך של מצב הרוח.

קיץ, זה תמיד טוב.

עבר עוד יום.

חבר דאגן, עם עודף מוטיבציה, שלח משלחת מלאכי רעים,

לוודא שאני לא יורדת מהרשימה. נמחק.

לדעתי, יותר עדיף שיחפש את שאהבה נפשו, הרחק מכאן.

ואת, אישה מדהימה ואהובה...

הצלחת לגרום לי כמה דמעות של התרגשות,

בין דמעות הכאב והתסכול.

אני באמת אוהבת אותך.

תודה.

כבר יומיים, שוכבת במיטה, בעיניים עצומות,

מנסה לקלף, כמו מבצל יבש בחורף,

את כל הקלפות שהרקיבו,

את כל מה שהופך את החיים שלי

לכאלה שלא שווה לחיות.

והקליפות יורדות

ומדי פעם אני בודקת

והבצל הופך קטן יותר ויותר

ועדיין מסריח.