פוסעת בעקבות האהבה

סבא'לה שלי...

עוד כמה שעות, העצב יהייה נחלת כולם.

אבל אצלי, אצלי מזה 15 שנים, העצב מתחיל הרבה קודם.

שנים עברנו יחד. היית בשבילי לא רק סבא, גם חבר ומטפל

ומעולם. מעולם לא הזכרת את זה. את מה שעבר עליך שם.

בעצם, במונחים של ניצול שואה, אתה עברת את המלחמה בקלות.

אבל יסורי המצפון שליוו אותך כל החיים, הם היו השואה האמיתית שלך.

ואתה לא דיברת. לא סיפרת לאיש. מה שהיה ידוע, זה מה שספרת לסבתא

והיא, בטיפות העבירה לקרובים. לנו, הילדים שנולדו שנים אחרי, אף אחד לא סיפר.

הדבר היחיד שסימן את המשפחה שלך, אלה שתי תמונות מצהיבות, על קיר הסלון.

ואז, היום לפני 15 שנים בדיוק, פנו אלי. התפקיד חייב שאני אנאם בטקס המרכזי לשואה ולגבורה.

ואני לא רציתי. כל כך לא רציתי. באותם ימים, גיליתי שאני בהריון. ניסיתיל התחמק בכל דרך.

כשההתחמקויות לא פעלו והבנתי שאין ברירה, ישבתי לכתוב.

ובראש הוצג אצלי סרט. והכאב, הוא נהייה בלתי נסבל. וכתבתי. כתבתי את התסריט של הסרט. אגדה.

על היום שבו פלשו הנאצים ללבוב. איך ברחת. איך אספת איתך את כל הנערים שעבדו איתך במפעל

וברחת איתם ליערות.

איך הצטרפת לצבא האדום ולחמת בנאצים.

איך אחרי המלחמה, חזרת לשם, רק כדי להבין, שהעשן עלה משריפת גופותיהם המעונות של היהודים

שהמילוי של הכריות הוא שערות ראשם...

זה היה סיפור. הנסיון שלי לתאר בקצרה, בנאום של מספר דקות, את זוועות המלחמה של היחיד.

וחזרתי. נסערת מהנאום, מהמעמד.

והראתי לאמא שלי את הנאום.

החיוורון שפניה לבשו, היה כמעט של מת.

"מי סיפר לך את הסיפור הזה?" היא שאלה.

ואני עניתי, שאף אחד. זה התסריט שרץ לי בראש. זו הרגשה. זה ידע.

ורק אז הסתבר לי, שהסיפור הזה, האגדה הזו שכתבתי כחלק מהנאום,

הוא הסיפור שלך, סבא'לה.

הסיפור שלך. הכאב שלך.

למחרת, הבאנו לך את הנאום. נתנו לך לקרוא.

אתה עוד הסתרת את הדמעות שמלאו את העיניים הכחולות, המדהימות שלך.

אבל החיבוק שלך, הוא חתם לנצח את הכאב בתוכי.

את יסורי המצפון שלא חזרת אליהם. את האמונה שאם היית חוזר, בוחר לנסות ולהציל אותם

ולא את הילדים במפעל, הם עוד היו חיים.

ההגיון אמר לך שלא כך. שאם היית חוזר, היית נרצח גם אתה.

הרגש. הוא לא איפשר לך להשתחרר. הבושה לא אפשרה לך לספר.

אבל מאז אותו היום. מאז אותו החותם שהעביר את הכאב אלי, נפתחת.

לא תמיד ישירות אלינו. אל הנכדים.

אבל דיברת בקול מספיק רם, אל בני הזוג שלנו, ככה שנשמע.

והסיפור והשמות...הם כולם בליבנו.




ובלילה ההוא, כשנפטרת בבין זרועותי,

בלילה ההוא, שמתי את התמונות המצהיבות בכף ידך.

ובלילה ההוא, בקשתי, שתמצא לעצמך מנוחה.

ומעל הקבר, בקשתי לקבור את התמונות איתך.

זיכרם חרוט בלב כל מי שחייך נגעו בחייו.

והזיכרון הזה, הוא הניצחון שלך.




מחר, עם צפירת הזיכרון, אני אבוא אליך, לבקר, כבכל שנה.

הנר ידלק ואני אשיר לך,

כמו שאמא שלך שרה לך, כשערסלה אותך , תינוק.

כמו ששרתי לך, כשערסלתי אותך, כשגופך, כבר ללא רוח חיים..


...הווו, צימוקים ושקדים,

אז מערב עד יום.

הו צימוקים ושקדים,

את עיניך עצום..."



מתגעגעת עד כאב