פוסעת בעקבות האהבה

איך זה שפעם אחר פעם,

אני חווה אכזבה מאנשים

וממשיכה להאמין?

איך זה שבגילי המופלג,

אני רק יודעת לדקלם "אין אמונה באנשים"

ולא יודעת עדיין לחיות את זה?

לפחות, אני לא נופלת בעניין אמונה באל.

הכל תקוע לי בגוף.

אבל העבודה, אחת מתוך שתיים שהתקשתי להתמודד איתן, תסתיים בעוד דקות ספורות.

ונראה, שאולי, אם הכל יסתדר, תוך כחודש, אני אהייה הבעלים הגאה של סטודיו בת"א.

ויש חמסין. שלא יגמר לעולם.

גם הרבה מילים יפות, לא נחשב מין אוראלי

ותודה ל"לאישה"

מזל שיש לימודים.

מוצאת את עצמי מחייכת

מהרגע שנוחתת במכללה.

נחמת פורתא

יש כאן אנשים שהיו כותביםאת הפוסט הזה,

הרבה יותר פיוטי ופואטי ממני.

בקיטורים, בנקודות, בחיוך עקום.

אני לא יודעת לעשות את כל אלה.

ובעצם, למי איכפת.


אני שונאת את החיים שלי.

אני שונאת את מה שיש לי

שונאת את מה שאין לי.

ולא מאשימה אף אחד.

אני בישלתי את החיים האלה לעצמי.

אני קבלתי את ההחלטות.

אני כבשתי את השבילים.

נשבר לי לחייך ולהגיד ש"הכל יהייה בסדר"

שום דבר לא בסדר.

שום דבר גם לא יהייה בסדר.

רק הסוף.

והארץ תשקוט, עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס האחד, אין שני.



היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.



לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום הפרך וליל קו האש.



עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים

דום השניים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.



אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

תכף גומרת

יום מתסכל.

ציון 84 מחורבן, בקורס שהצטיינתי בו,

רק בגלל שלא הצלחתי להפריד את עצמי

מהמציאות בבית, למשך הדקות שצריך היה להרצות.

אז היה "שפוך" על החוקי ששיגע אותי באותו היום.

וכדי לטהר את האוירה, יציאה זוגית ל"שופוני"

מכירת נעלי מעצבים.

הויזה התגהצה

ואני הבעלים הגאה ביותר והרגועה מעט יותר,

של היצירה הנ"ל



בעלת עקב שקוף שמטיילים בו דגיגים וצמחי מים.

תרפיה בנעילה.

אז תמצאי שתי חברות נוספות, אומר לי החוקי, כאשר אני מסבירה לו,

כמה טוב זה חברה שניתן לעשות איתה משמרות דיכאון.

הלוגיקה שלו פשוטה...

אם את מתחלקת עם חברה בדיכאון...אז כל אחת מכן מדוכאת חצי מהזמן.

אם אני אמצא עוד שתיים בדיכאון, ותנאי הקבלה הם שאי אפשר דכאון בו זמנית...

התוצאה היא דיכאון של 25% מהזמן. קטן פי שניים.

לכי תסבירי לו שחברות לא מוצאים ברחוב,

בטח לא כאלה שבדכאון.

בוודאי לא כאלה שאפשר לחלוק איתן את הדיכאון שלי.

אין ספק שלא כאלה שאבין את הדיכאון שלהן.

ולי יש שתיים. לא כאלה שמתחלקות גם בינהן,

אבל כאלה שאני יכולה לחלק בינהם את ה"דיכאון פורטה" הפרטי שלי.

היום, הוא התחלק במסגרת ארוחת צהריים בלתי צפויה,

עקב יום הסטודנט הבא על מוסד הלימודים שלי לטובה (לאוהבי שלמה ארצי ומוש בן ארי)

ספגטי בקארי ירוק עם פירות ים. טירמיסו.

דווקא לא רע, סניף הספגטים בפיתוח.

אם היו לי משקולות לקשור על המלצרים, היה יכול להיות מושלם.

והעבודות עוד לא מוכנות.

עוד חזון למועד.

אז חזרתי אליו, אל הרופא הגאון.

הוא היה ילד פלא, כשאני הייתי ילדה.

עכשיו, הלך הילד, הטענה היא שהפלא נשאר.

ואני, אני אוהבת פלאים.

אז חזרתי אליו, קורנת קרינה מיוננת מלוא העין,

עם שני דיסקים, שהרדיולוגית, שפשפה את עיניה למראה התוצאות.

והוא, התבונן שוה ושוב במסך עליו מרצדות ומתחלפות תמונות חתכי רוחב של הגוף שלי.

מתבונן ומשפשפ את הקרחת, שפעם, כשהוא היה ילד פלא, היתה מלאה שערות.

ואחכך, מסתכל ביונותן אתאותה התשובה ששמעתי כבר לפני למעלה משלושים שנה.

שלושים שנים עברו והטכנולוגיה הרפואית, נותרה כפי שהיתה.

האביזריםמשופרים מעט יותר, החומרים משוכללים, אבל הטכנולוגיה נותרה.

ועכשיו הבחירה.

צריכה לבחור בין כאבים מייסרים, שלא מושפעים ממיטב ארסנל הסמים המותרים בחוק

או לבחור בניתוח, שגם אם יצליח, יאפשרלי סוג של חיים נורמאליים, לתקופה של מספר שנים לא גדול.

זו נבלה וזו טריפה.

ואני, בין הפטיש והסדן.

אולי, הטוב ביותר, הוא בקוטר תשעה מילימטר.