פוסעת בעקבות האהבה

והארץ תשקוט, עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס האחד, אין שני.



היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.



לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום הפרך וליל קו האש.



עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים

דום השניים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.



אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.