|
|
|
המינידום הגיע לפרקו, כמעט (אבל אנחנו לא מגלים)
והוא רשאי להתאמן בחדר כושר.
אז אמא ומינידום, מתחילים שגרת אימונים
צעדה לחדר כושר, אימון, צעדה חזרה.
ואולי, רק אולי, יהפוך המינידום, לדיאט דום הנחשק...
אז אם אתם רואים בדרך, ראש כתום צועד בקצב מארש צבאי רוסי
ולידה גברגבר בצבע שוקו, צועד בקצב היפ הופ
נופפו יפה שלום...אלה אנחנו.
דווקא פטנט לא רע.
אם כבר להיות חולה,
אז לעשות את זה במהלך השבוע,
מה שהותיר בידי סופ"ש ארוך, כאורך גלות בבל,
(מישהו יכול להסביר, למה לתלמידים יש חופש מחר?)
אבל מלא נקודות כיף.
הצוואה, בוטלה לגמרי, חיות טרף שכמותכם.
יאללה, מתחילים לתכנן את טיול בר המצווה של המינידום לארה"ב.
עוד חודש וחצי ימנאייק.
שן קשתענן.
אההה אההה, סוטים שודדי קברים שכמותכם.
אני חיה.
הצוואה הוקפאה.
"תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע, ורגל תרנגולת מעוררת בי בחילה...
...יום, יום אבדוק את חום המצח ואם הכל ילך יפה פשוט אחיה לנצח."
נו שויין...אם לא, אתם כבר בצוואה :-))
יש לי חבר בכלוב. פעם, היו לי שניים. שניהם חברים טובים. מאד אפילו.
שניהם קבלו מהחוקי, את המטלה להיות המבוגר האחראי, כשהוא לא היה בארץ.
שניהם שולטים, שניהם מדהימים ביכולות האנושיות שלהם. שניהם נשואים.
אחד, כבר לא חלק מחיי. לא כי קרה לו משהו. עד כמה שאני יודעת, שומעת מחבר משותף,
הוא בטוב. ממשיך לבלוע את העולם בביסים ולגימות ענק. שלא יפסיד משהו.
יש לי הרגשה, שאני עומדת לאבד גם את השני.
ההסטוריה חוזרת על עצמה ואני לא יודעת איך למנוע את זה.
לשני החברה, כל אחד בזמנו, הזדמנה נשלטת. לא אותה אחת,
אבל שתיהן בעלות מאפיינים דומים : לא נשואות, מבינות שהשולט הזה, לא יהייה בן זוגן,
מאד אוהבות את הגברים (כל אחת את שלה), גורמות להם המון אושר.
שתיהן, מאד מאד פומביות.
אז בעצם, מה הבעיה?
ובכן, עם אקס חבר מס' אחד, היו לי שיחות רבות. אני חשתי במצוקה מהתהליך שהוא עובר.
לא כי קנאתי או חמדתי את האושר שלהם. כמובן, גם לא כי חמדתי אותו.
הרגשתי מצוקה, כי התהליך הזה, גרם לו לחשוף את עצמו . לכתוב את עצמו לדעת ,
בבלוג, חשוף לעינ כל, בפרטי פרטים.להיות חשוף לכך שאישתו החוקית תגיע למידע
וכמו שניסחתי את זה "אתה מכין לאשתך את החומר לתיק הגרושין".
זה שעדיין חבר שלי, מכיר את הרגישות שלי לעניין. כשהו קילר את הנשלטת שלו,
שלחתי לו ברכות ובקשה שיזהר.
אבל בכ"ז, אני מרגישה שאנחנו מאבדים אחד את השניה. ולא כי הוא לא מנסה לשמור.
זה בגללי. אני מתרחקת.
מאז הפיצוץ עם האקס חבר, אני מנסה להבין, למה זה הכניס אותי למצוקה ככ קשה,
שגרמתי לפיצוץ בינינו. למה לא יכולתי לקבל את ההחלטות שלו, להשלים עם הסיכון
שהוא לוקח על עצמו?
אני חושבת שאני מתחילה להבין.
זה סוג של מגננה על עצמי. אני בשלב כזה בחיי, שאני לא מרגיש ה שאני יכולה, כדרכי,
להיות לעזר, להכיל כאב של אנשים אחרים. ולכן, אני בורחת. אולי יהייה להם טוב,
אבל אם לא, אני לא הייה שם מחוסרת יכולת לתת כתף.
אז אתה...החבר שעדיין שלי,
זה לא כי אני לא רוצה. זה כי אני לא יכולה עכשיו. מקווה, שכשירגעו הרוחות,
כשהחיים יהיו יותר שגרתיים, אני אוכל להתמודד עם זה שוב.
בינתיים, אני מקווה שתמשיך לשמר את מה שכן יש.
אני מעריכה את זה , הרבה יותר ממה שאתה יכול להבין.
שיט,
חרא,
סאמכככככ,
לעזאזל,
לכל השדים והרוחות,
(נגמרו לי כל הקללות)
אתמול זה התחיל,
היום זה נמשך,
שקדים נפוחים, מלא חום
ואחת ג'ול, מוכנה ומזומנה, להבאת הביכורים בSPACE ,
תשאר עם החוקי בבית, לבהות בתוכניות טלויזיה משמימות
ולבלוע כדורים צבעוניים.
בעעעע
לגוף בן 41 וקצת, במצב לא משהו,
יד ראשונה ממהנדס,
דרוש ראש פתוח, במצב טוב
ואל המגרנה בת הכמעט שבוע,
התווספה סוג של תחושת רעידה.
תוצאת ההדהוד,
של כמה אסימונים גדולים,
שנפלו השבוע.
בת 41 ועדיין לומדת.
אנשים מאבדים את הצפון
גם את שיווי המשקל
מספחים לעצמם סיכונים
שהסיכויים לצידם לא נכונים
מאיימים, בעיקר על עצמם
והסביבה רותחת
(פתאום שמתי לב, שבתוך רותחת מסתתר תחת)
הלוווו,,,,
לא שמעתם על מאזניים?
שלכל פעולה יש תוצאה
(שווה לה בגודלה ועוצמה)?
רק שהכיוון שלה, לא יהייה משהו.
החץ יהייה לכיוון שלכם (או שהוא כבר).
זה לא כיף להיות המוכיח בשער.
גם אם התוכחה ראויה.
זה לא פחות מפחיד לראות את הסערה מגיעה.
גם אם הסערה היא רק סרט על ההמסך שהוא
החיים של אנשים אחרים.
מצד שני...כמה טוב שלשם שינוי , אני לא בסערה.
מצד שלישי...אם את/ה חושבים שזה עליכם, כנראה את/ה צודק/ת
