|
|
|
דווקא התחיל נחמד, עם סלט פפאיה ירוקה.
אבל המשיך בסלולרי אבוד.
זה רק טלפון,
אבל כבר מזמן הפך הסלולרי לפריט אינטימי.
ובכל מקרה...
מוקירי זיכרו
וזיכרי,
אנא שלחו את המספרים שלכם, בהודעה אדומה או במסנג'ר..
יש דברים שלא נועדו שיצחקו עליהם.
מסתבר שאני יודעת לעשות את זה.
לשחק אותה מרוחקת ולא נגישה.
מסתבר שהמשחק הזה פועל לא רע.
מסתבר שאני שונאת את המשחק.
מסתבר שבמציאות, אי אפשר להיות מי שאתה באמת.
מסתבר שבמציאות, צריך להכנס לקופסא במוח של האנשים.
כדי להביא אנשים למקום שם הם צריכים להיות עבורך.
מסתבר שתמיד צריך לבחור .
אני בעד לוותר.
אצלי, הכל בסדר.
אני חושבת לפחות שהכל בסדר.
זה מפחיד כשרגוע בצורה כזו.
אולי אני בכלל מתה בלי לשים לב?
ואם אני מתה, אז איך זה שאני רגועה?
אני צריכה להיות בגהינום, לפי התוכניות.
ובגהינום, אמור להיות שמח וחם.
אז אולי אני לא מתה.
אולי סתם ישנה. וחולמת.
אבל אם אני חולמת,
למה אני לא בתאילנד במסאז'?
דווקא מתאים עכשיו מסאז'.
ולפעמים חלומות מתגשמים. לא?
ואם לא.
אז אני אחזור לעבוד.
אספיק לישון כשאהייה מתה.
כלבלב אחד אמר לי שאני דודה.
בושה וחרפה להגיד את זה
לג'ינג'ית בלונדינית 170 60-90-60 עם עיניים כחולות וחזה גדול (באימונים)
עכשיו אני צריכה לאסוף את 7000 החלקים שהלב שלי התפרק אליהם.
זה נחמד לראות את היום מהצד של הלילה.
בוקר טוב ?
לילה טוב ?
משהו טוב, בכל מקרה.
ונוס.
היה כיף. מהנה. מענג.
בחיי, האיש מוכשר כמו שד.
מכירה באופן אישי את הבעיה של זמרים יוצרים, להתפשר עם האמת שלהם.
שחיתי במדמנה הזו של זמרים ואגו, תקופה לא קצרה.
לרובם, יש אגו גדול יותר מכשרון.
אבל התוכי הזה. בחיי שהוא טוב.
הלוואי וישכיל להתפשר קצת עם ההחצנה של הבדס"מ
כך שיתקרב טיפונת למיין סטרים.
אין לי ספק שהוא ראוי להיות שם.
ואח"כ, כשכולם יכירו בכישרון, אז אפשר יהייה להחליט על רמת ההחצנה.
אבל מצד שני, מי אני בורגנית שכמותי, שאגיד כדבר הזה...
בכל מקרה. מגיע לו להצליח.
לא כי הוא חבר, לא כי אני אוהבת אותו, לא כי הוא נורא מתאמץ,
מגיע לו להצליח, כי הוא טוב.
חשבתי שעבר (לגמרי)
חשבתי שנגמר לי
הייתי אופטימית.
אז למה אמא למה,
באות הדמעות מעצמן?
במסגרת תוכניתנו
"איך להרוג את ההורה ולהשאיר אותו תקין לשנת הלימודים הבאה"
המינידומית יוצאת לטיול לירושלים.
במסגרת תוכניתו הברוכה!!! של ראש עירינו,
שכל ילד במערכת החינוך היסודית ומעלה, יעלה לירושלים, בשנת השישים.
ההתרגשות, כמובן בעיצומה וכיאה לגנים שהגברת קיבלה (ושכללה), ההפקה היתה מושלמת.
מתחילת השבוע, הוכנו רשימות קניות, הכנות, תכולת תיק, וכד'. ואמש קבלתי את הרשימה הבאה:
קמים: שש וחצי.
צריך להיות בתיק:
ארוחת בוקר
ארוחת עשר
בום
היט
כיפלי
פירות
מסטיקים
מטליות לחות
ניר טואלט
תיק מיים
20 שקלים
כובע
מגן שמש
מצלמה
טלפון
ופתק לכותל.
קמים בשש וחצי???????
הצילוווווווווווו מה אני אשמה?
ובכלל...אפשר לחשוב שהם יוצאים לכבוש את הכותל ולא לטיול של חצי יום.
קום קשתענן....
כמה שהזיכרון שלנו קצר.
וכמה שהזיכרון האישי שלי, קצר לדברים טובים.
אחרי אימון לא נורא קשה, אבל ממצה,
ההרגשה ככ טובה.
והמינידום...שיחק אותה בגדול. אוחחח כפרה עליו
טפוטפוטפוחמסהחמסהמלחמיםשוםבצל
אז נכון שהייתי חייבת להפסיק,
אבל למה הזיכרון של כמה זה טוב לא נצרב במוח?
למה אני יכולה בצ'יק לחזור למקומות הרעים
והטובים נתקעים איפשהו במעמקי הזכרון?
אבל, זהו, חזרה לשגרת האימונים.
ג'ול
בלונדינית, כוסית , 170, 90-60-90, עיניים כחולות, חזה DD (באימונים)
