פוסעת בעקבות האהבה

כמו תינוקת, הוא אומר

והעיניים שלו מחייכות מתחת למשקפי הקריאה.

כל שינוי קטן בנשמה,

גורר כאבי אוזניים

והקאות.

הוא חזר,

השחור הגדול.

וכמה שלא אנסה להתעלם

וכמה שלא אנסה להסתיר ולהסתתר.

הוא כאן.

שחור, גדול, מפחיד

קוצני

ואנחנו משחקים במשחק.

הוא שואב אותי לתוכו, אני שואבת אותו לתוכי.

משחק סכום אפס.

שנינו נפסיד.

שלושה ארועי צילום

למעלה מאלף תמונות

אד פוטושופ סרבן.

המון שעות של עבודה.

זהו. מחר ימסרו ליעדן.

ואני חופשיה כציפור דרור.


עכשיו צריך למצוא עבודה.

אמיתית

הברזתי.

ועוד איך. פחדנית, טיפשה, או שהמגרנה היתה אמיתית...

התוצאה היא שהרגל על כל חלקיה, מחוברת אלי.

ותוך כדי בריחה, חלמתי עליה. על הרקדנית.

זו שאהבתי כמו אחת מילדי.

זו שהכאיבה לי, יותר מכל אחד אחר.

זו שגזלה ממני את התמימות והאמונה באנשים.

אבל לשם שינוי, הפעם, אני הייתי המאשימה.

המון בכי, היה שם בחלום הזה. המון האשמות.

הפעם הראשונה במציאות או בחלום, שאני האשמתי.

אותה, שבגדה באמון שלי. שניצלה את האהבה שלי.

את הסביבה, שראתה ולא נידתה אותה תוך כדי ובמיוחד אחרי.

פעם ראשונה, לפחות בחלום, שראיתי את עצמי בנקודת החולשה שלי שם.

שיכולתי להרשות לעצמי להיות חלשה ובוכה.




ואולי, זו תהייה שריטה אחת, ראשונה, שתחלים ותצטלק בלי להשאיר עקבות לאורך זמן.

באיחור אלגנטי של חצי שנה,

מחר ביופסיה ברגל.

או שאולי בכ"ז,

אני אצליח לשכנע אותו, להוריד את כל הרגל.

כך או כך, היא לא משהו...

את מתחנת הדלק.

לא ברור לי למה את חושבת ולו לרגע, שאני חושבת שאת מפלצת.

לא ברור לי , בכלל, למה אני חושבת עליך, או עליו לצורך העניין.

באותו יום, בתחנת הדלק, החלטתי לוותר.

לוותר עליו, על החברות שלו, על הקשר.

החלטתי לוותר, כי פחדתי.

פחדתי עליו, שלא ינזק ופחדתי עלי, שלא אוכל להיות שם אם וכאשר.

וכוון שאת לא מכירה ומעולם לא טרחת להכיר אותי (כמה משעשעת המראה הזו...)

את לא יודעת, שלוקח לי זמן לוותר, להניח את המושכות.

אבל באותה שניה שאני מחליטה לוותר, זה לגמרי.

אותו חלק, שהיה חלק מעולמי, מעלם. לא קיים יותר.

את יודעת...שחור או לבן.

אז לא יודעת מה שמעת בצ'אט. ולא יודעת למה או למי בדיוק ייחסת את זה.

אבל אין ספק שזה לא כוון אליך ו/או אליו.

ודרך אגב, למרבה תמהונך, אני ממש שמחה שטעיתי, אם אכן.

לא כי הוא עדיין חשוב, אלא סתם, ברמה האנושית.

אני בטח לא הייתי שמחה להיות צודקת בעניין הזה.



ואת יודעת מה ההבדל בינינו...

אני עמדתי מולך ואמרתי את דעתי.

מאז, את ממשיכה לקטר מתחת לשפם (כן, כן, אני יודעת שאת מסירה אותו)

לקרוא את הבלוג שלי, לצותת לשיחות שלי בצ'אט, לא שזה מאד מנומס

ולהוציא את המילים שלי מתוך הקונטקסט שהן נאמרו.

והכי משעשע או עצוב, לשלוח לי מסרים בבלוג שלך.

לא. לא קראתי. אבל יש כאן מספיק נשמות טובות יותר או פחות,

שדואגות להעביר מידע.


אז את, כן את, הרוחניקית סטייל...

מצאי לך אחר לעסוק בו. או שתמשיכי לעסוק בי. בחיי שזה לא משנה.

רק מוזר. מאד מוזר.

חיים טובים עליך ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן

היה כיף אצל בת האצולה.

אם הייתי יכולה לאסוף את הקבוצה הזו של האנשים,

שגורמים לי להרגיש ככ נוח וטוב. גם כשאני מסוכסכת עם עצמי.

חוקי אחד שהיה נינוח במיוחד הערב, המוני חיבוקים, נשיקה אחת בכל לחי

ונשיקה אחת בציצ, שמסרבת לגווע בכל תוקף.

ואפילו החוקי לא ניסה להרוג אותה, את המסמנת.

אוחחחח

שבת שלום ושלווה

בכניסה לקניון, עמדה ניידת לתרומת דם.

זינקתי עליה כמוצאת שלל רב.

לא בכל יום, אני מוצאת בקלות, מישהו, שרוצה את הדם שלי.

חצי ליטר אחרי זה, לבנה קצת יותר, נסעתי לכיוון המרכז המרגש של אורנג'.

בדרך, עצירה אצל המאסטר, העלתה חיוך על פני, למראה פניו השורטים בעליל.

באופן כללי, המאסטר הזה, בצוותא עם הלולי שלו, מחייכים אותי.

כבר אמרתי לכם שאני אוהבת אותכם????

המשך הביקור, אצל מאסטר אורנג', היה מלבב פחות.

מחצית השעה = המתנה סבלנית, עם רגל קופצת, בתור.

רבע שעה= כוללת נסיונות נואשים לתפוס את החוקי , עד שנמצאה קריאת השרות הפתוחה.

אם זה היה לוקח עוד זמן, היא הית הופכת לקרועה עד גרוסה.

ולאחר מכן, האקטיבציה....

יקירי. לוקח לאקטב סים באורנג', קרוב לחצי שעה.

אני חושבת, שאפילו אותי, פאסיבית מוכרת, לוקח לאקטב פחות זמן.

יצאתי משם, בעלים מאד מתוסכלת, של N95 אדום.

ואם עשיתי משהו טוב לאחרונה, אולי הדומגאון שלי ירצה אותו

ואני אקח איזה ביג טוק למתקדמים.


יאללה מסיבה.

מסיבת סיום של המינידום. נגמרה שנה ראשונה בחטיבה.

מורה לחיים היה לו שם.

מפגע רע של בית הספר, מילד עם ממוצע בינוני ומטה בתעודה,

הוליך אותו, המורה הזה, בדרך להגיע לתעודת הצטיינות, בממוצע מעל ל 90

בכיתה החזקה ביותר בין כל כיתות המצטיינים בבית הספר.

והילד הזה, שכל שנותיו בבית הספר, העביר, כי צריך,

ממלמל עכשיו..."בשנה הבאה, אני מקבל תעודת הצטיינות יתרה"

ובדיוק כמו שהוא אמר למחנך שלו, בדיוק לפני שנה :"זה מה שאני רוצה. ואני אצליח"

אין לי ספק, שהוא יגיע להשג הזה, בלי בעיה.

והמורה...

הוא הודיע היום, במסיבת הסום, שהוא עוזב את בית הספר, לטובת משרת ניהול .

אני חושבת, שאם היו מסריטים את מה שהתרחש שם, באולם. את הצער והמחאה של הילדים

ומצד שני, את הפרגון והגאווה שהוא קיבל, על קבלת המשרה הנחשקת...

זו היתה התרגשות רבתי.

אדם מדהים. פדגוג דגול. אישיות כובשת.

הלוואי וכל האנשים במערכת החינוך, היו מהזן הזה.

זכינו.

זכיתי.

נחת.