פוסעת בעקבות האהבה

את מתחנת הדלק.

לא ברור לי למה את חושבת ולו לרגע, שאני חושבת שאת מפלצת.

לא ברור לי , בכלל, למה אני חושבת עליך, או עליו לצורך העניין.

באותו יום, בתחנת הדלק, החלטתי לוותר.

לוותר עליו, על החברות שלו, על הקשר.

החלטתי לוותר, כי פחדתי.

פחדתי עליו, שלא ינזק ופחדתי עלי, שלא אוכל להיות שם אם וכאשר.

וכוון שאת לא מכירה ומעולם לא טרחת להכיר אותי (כמה משעשעת המראה הזו...)

את לא יודעת, שלוקח לי זמן לוותר, להניח את המושכות.

אבל באותה שניה שאני מחליטה לוותר, זה לגמרי.

אותו חלק, שהיה חלק מעולמי, מעלם. לא קיים יותר.

את יודעת...שחור או לבן.

אז לא יודעת מה שמעת בצ'אט. ולא יודעת למה או למי בדיוק ייחסת את זה.

אבל אין ספק שזה לא כוון אליך ו/או אליו.

ודרך אגב, למרבה תמהונך, אני ממש שמחה שטעיתי, אם אכן.

לא כי הוא עדיין חשוב, אלא סתם, ברמה האנושית.

אני בטח לא הייתי שמחה להיות צודקת בעניין הזה.



ואת יודעת מה ההבדל בינינו...

אני עמדתי מולך ואמרתי את דעתי.

מאז, את ממשיכה לקטר מתחת לשפם (כן, כן, אני יודעת שאת מסירה אותו)

לקרוא את הבלוג שלי, לצותת לשיחות שלי בצ'אט, לא שזה מאד מנומס

ולהוציא את המילים שלי מתוך הקונטקסט שהן נאמרו.

והכי משעשע או עצוב, לשלוח לי מסרים בבלוג שלך.

לא. לא קראתי. אבל יש כאן מספיק נשמות טובות יותר או פחות,

שדואגות להעביר מידע.


אז את, כן את, הרוחניקית סטייל...

מצאי לך אחר לעסוק בו. או שתמשיכי לעסוק בי. בחיי שזה לא משנה.

רק מוזר. מאד מוזר.

חיים טובים עליך ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן