בכניסה לקניון, עמדה ניידת לתרומת דם.
זינקתי עליה כמוצאת שלל רב.
לא בכל יום, אני מוצאת בקלות, מישהו, שרוצה את הדם שלי.
חצי ליטר אחרי זה, לבנה קצת יותר, נסעתי לכיוון המרכז המרגש של אורנג'.
בדרך, עצירה אצל המאסטר, העלתה חיוך על פני, למראה פניו השורטים בעליל.
באופן כללי, המאסטר הזה, בצוותא עם הלולי שלו, מחייכים אותי.
כבר אמרתי לכם שאני אוהבת אותכם????
המשך הביקור, אצל מאסטר אורנג', היה מלבב פחות.
מחצית השעה = המתנה סבלנית, עם רגל קופצת, בתור.
רבע שעה= כוללת נסיונות נואשים לתפוס את החוקי , עד שנמצאה קריאת השרות הפתוחה.
אם זה היה לוקח עוד זמן, היא הית הופכת לקרועה עד גרוסה.
ולאחר מכן, האקטיבציה....
יקירי. לוקח לאקטב סים באורנג', קרוב לחצי שעה.
אני חושבת, שאפילו אותי, פאסיבית מוכרת, לוקח לאקטב פחות זמן.
יצאתי משם, בעלים מאד מתוסכלת, של N95 אדום.
ואם עשיתי משהו טוב לאחרונה, אולי הדומגאון שלי ירצה אותו
ואני אקח איזה ביג טוק למתקדמים.
יאללה מסיבה.
לפני 16 שנים. 19 ביוני 2008 בשעה 16:28
