לפני 16 שנים. 22 ביוני 2008 בשעה 11:51
הברזתי.
ועוד איך. פחדנית, טיפשה, או שהמגרנה היתה אמיתית...
התוצאה היא שהרגל על כל חלקיה, מחוברת אלי.
ותוך כדי בריחה, חלמתי עליה. על הרקדנית.
זו שאהבתי כמו אחת מילדי.
זו שהכאיבה לי, יותר מכל אחד אחר.
זו שגזלה ממני את התמימות והאמונה באנשים.
אבל לשם שינוי, הפעם, אני הייתי המאשימה.
המון בכי, היה שם בחלום הזה. המון האשמות.
הפעם הראשונה במציאות או בחלום, שאני האשמתי.
אותה, שבגדה באמון שלי. שניצלה את האהבה שלי.
את הסביבה, שראתה ולא נידתה אותה תוך כדי ובמיוחד אחרי.
פעם ראשונה, לפחות בחלום, שראיתי את עצמי בנקודת החולשה שלי שם.
שיכולתי להרשות לעצמי להיות חלשה ובוכה.
ואולי, זו תהייה שריטה אחת, ראשונה, שתחלים ותצטלק בלי להשאיר עקבות לאורך זמן.
