פוסעת בעקבות האהבה

יש לי חבר בכלוב. פעם, היו לי שניים. שניהם חברים טובים. מאד אפילו.

שניהם קבלו מהחוקי, את המטלה להיות המבוגר האחראי, כשהוא לא היה בארץ.

שניהם שולטים, שניהם מדהימים ביכולות האנושיות שלהם. שניהם נשואים.

אחד, כבר לא חלק מחיי. לא כי קרה לו משהו. עד כמה שאני יודעת, שומעת מחבר משותף,

הוא בטוב. ממשיך לבלוע את העולם בביסים ולגימות ענק. שלא יפסיד משהו.

יש לי הרגשה, שאני עומדת לאבד גם את השני.

ההסטוריה חוזרת על עצמה ואני לא יודעת איך למנוע את זה.

לשני החברה, כל אחד בזמנו, הזדמנה נשלטת. לא אותה אחת,

אבל שתיהן בעלות מאפיינים דומים : לא נשואות, מבינות שהשולט הזה, לא יהייה בן זוגן,

מאד אוהבות את הגברים (כל אחת את שלה), גורמות להם המון אושר.

שתיהן, מאד מאד פומביות.

אז בעצם, מה הבעיה?

ובכן, עם אקס חבר מס' אחד, היו לי שיחות רבות. אני חשתי במצוקה מהתהליך שהוא עובר.

לא כי קנאתי או חמדתי את האושר שלהם. כמובן, גם לא כי חמדתי אותו.

הרגשתי מצוקה, כי התהליך הזה, גרם לו לחשוף את עצמו . לכתוב את עצמו לדעת ,

בבלוג, חשוף לעינ כל, בפרטי פרטים.להיות חשוף לכך שאישתו החוקית תגיע למידע

וכמו שניסחתי את זה "אתה מכין לאשתך את החומר לתיק הגרושין".

זה שעדיין חבר שלי, מכיר את הרגישות שלי לעניין. כשהו קילר את הנשלטת שלו,

שלחתי לו ברכות ובקשה שיזהר.

אבל בכ"ז, אני מרגישה שאנחנו מאבדים אחד את השניה. ולא כי הוא לא מנסה לשמור.

זה בגללי. אני מתרחקת.

מאז הפיצוץ עם האקס חבר, אני מנסה להבין, למה זה הכניס אותי למצוקה ככ קשה,

שגרמתי לפיצוץ בינינו. למה לא יכולתי לקבל את ההחלטות שלו, להשלים עם הסיכון

שהוא לוקח על עצמו?

אני חושבת שאני מתחילה להבין.

זה סוג של מגננה על עצמי. אני בשלב כזה בחיי, שאני לא מרגיש ה שאני יכולה, כדרכי,

להיות לעזר, להכיל כאב של אנשים אחרים. ולכן, אני בורחת. אולי יהייה להם טוב,

אבל אם לא, אני לא הייה שם מחוסרת יכולת לתת כתף.

אז אתה...החבר שעדיין שלי,

זה לא כי אני לא רוצה. זה כי אני לא יכולה עכשיו. מקווה, שכשירגעו הרוחות,

כשהחיים יהיו יותר שגרתיים, אני אוכל להתמודד עם זה שוב.

בינתיים, אני מקווה שתמשיך לשמר את מה שכן יש.

אני מעריכה את זה , הרבה יותר ממה שאתה יכול להבין.