פוסעת בעקבות האהבה

עיצוב דינאמי.

המלחמה לקום בבוקר, לא הופכת יותר קלה. ואני חוששת ממה שיקרה כשיתחיל החורף.

אבל, גוררת את עצמי בכפייתיות אל האוטו. מנסה לדחות את הגזרה, על ידי עצירה בתחנת הדלק,

בצומת רעננה. רכישת קולה ועיתון. משכנעת את עצמי, שאני רק אשב באוטו ואקרא.

כשאני כבר בשערי וינגייט, והדם מתחיל להגיע עד המוח, אני מבינה, שאין מצב שאני מתחמקת.

נוסעת עד למכון הכושר, מכינה את העמדה היטב, דוחפת לאוזניים את ייבגני שפובלוב ואת כל

מקהלת "הצבא האדום" ומתחילה לדווש. זה כואב ושורף והגוף, הוא בכלל לא בהכרה.

אז אני מגדילה מהירות, מגדילה התנגדות...מנצלת כל רגע שהגוף עדיין ישן.

כשיתעורר, תהייה לו דיעה משלו. 60 דקות ו 594 קלוריות מאוחר יותר, אני מסרקת את השיער

ספוג הזיעה ומגיעה למשרד. וכולם משוכנעים, שכרגע הגעתי מהבית. מהמקלחת. כי כמו כל

הדברים המופרעים שמתרחשים אצלי בגוף, אני לא הופכת לאדומה במאמץ. לפעמים,

מופרע זה לא רע.

אח"כ, אני נשלחת כש"צ, לשפוך את חמת הקבוצה על המנהלת. לא כל מה שהובטח, מתקיים.

התנאים הפיסיים, ממש ממש מתחת לנורמה. והיא, כמו כל מי שחושב שהוא יודע לנהל,

ישר נכנסת למגננה. הטונים עולים ואני..אני מה"יונייטד ניישן בודקה" מתבוננת בעייפות

בהתרחשות עם סוף ידוע מראש.

אח"כ, הוא מגיע, שיעור חיזוקים.

מיד עם הכניסה לאולם, אנחנו רואים אותה. המדריכה הכי מטעה בוינגייט. בניגוד לרוב המדריכות,

השריריות,הדקות והנוקשות עד נעריות במבנה הגוף, היא רכה ועגלגלה. נשית להפליא. עם חזה

וישבן מוצקים אך לא נוקשים. עם מבט קוקר ספאניילי בעיניים. אבל אנחנו כבר יודעים. זאת,

אם יניחו לידה שוט, תהייה מלכה מבטן ומלידה. שולטת איימתנית.

היא מציעה לנו לקחת משקולות, לא כבדות. מי שניסה להשוויץ, יבין היטב תוך כמה דקות,

את הטעות הגורלית שעשה. מוסיקה קצבית והשיעור מתחיל כמו שיעור המחול האירובי מיום חמישי.

אבל אז, היא אומרת לקחת משקולות. ומאותו רגע, לאיימתי הגלויה, השיעור הופך לשיעור אירובי-כוח.

25 בטטות, עם כושר של כיבא משרדי, צריכים לקפץ ולרקוד, עם משקולות ביד.

צעד רדיפה, לימין ויד שמאל ממושקלת מזנקת לשמיים ולהפך. הני מנסה להדביק את העיניים לגב

שלה. בכ"ז, אני+משקולות+ריקוד+קואורדינציה=סכנה ברורה ומיידית לכל מי שסביבי. והסיכוי היחידי

להקטנת הנזק, זה אם אני אצמד לישבנה.

תוך לא הרבה דקות, אמתכם הכפייתית, הבלתי מתפשרת, מבינה שהשיעור הזה, בעל פוטנציאל

להפוך לאזור אסון. בכוחות האחרונים, אני מפעילה את שעון הדופק. כמו בסרט מצוייר,

השעון מתפלץ. ומתחיל לצפצף כמו משוגע. בקצב שאומר..."התקפת לב...התקפת לב".

אני כבר לא יודעת אם מה שאני שומעת, אלה צפצופים מהריאות, או מהשעון. והאם הדפיקות הרמות

שברקע, הם הפועלים שמתחילים שוב עם פטיש האויר, או שזה דפיקות הלב שלי.

עוד 5, 4, 3, ולהחזיק סטאטי...עוד, עוד, עוד. ופתאום נגמר.

להביא מזרונים, לשכב על הגב הברכיים אסופות לבטן. תעשו לעצמכם עיסוי לגב. מגיע לכם...

ואני חושבת, שלי מגיעה החייאה.



בערב, שפובלוב במרינה. יש תמורה.



ג'ינג'ית, 180, עיניים כחולות...וגו'.