פוסעת בעקבות האהבה

וביום ההוא, הבנתי בפעם הראשונה, מה המשמעות של אבא בצבא.

בעצם, לא הכרתי דבר אחר. אבא שליהיה איש צבא קבע מאז ומתמיד.

אבל המשמעות של זה, לגבי, ילדה בת פחות משש, היתה ,

אבא נוסע לנסיעות ארוכות בחו"ל וחוזר מוצף במתנות.

וביום ההוא, ערב יום כיפור, 5 באוקטובר 1973, החל הפחד לחלחל.

שנה קודם לכן, עברנו דירה, לבניין שבנה אביו של איש צבא קבע אחר.

זה היה בניין בן 4 קומות, בעל קיר משותף עם בית כנסת, שבכל קומה דירה אחת.

כולן מאוכלסות במשפחות אנשי צבא.

ביום ההוא, נסענו לסבתא שלי, מרחק 10 דקות נסיעה מהבית.

בד"כ, באדיקות, היינו חוזרים משם, ברגל, ולמחרת, שבים ברגל אליהם,

לבית הכנסת שבו סבא שלי נהג להתפלל.

ביום ההוא, אבא שלי, חזר הביתה במכונית ה"כרמל" הצבאית, שפנסיה היו כבר צבועים בכחול.

באותו רגע, באינסטינקט של ילדה קטנה, ידעתי שמשהו איום עומד להתרחש.

למחרת, כשהתעוררתי, אבא שלי כבר לא היה בבית ובית הכנסת, מלא אנשים, לבושי מדים,

עטוים בטליתות. ברחובות, הסתובבו כבר אנשים לבושים מדי צבא, אוחזים טרנזיסטורים בידיהם.

הבניין שלנו, נותר בלי גברים.

שלוש משפחות, שלוש אמהות עם 6 ילדים בגלאים שבין 8 לחודשיים. ופחד גדול.

כדי להעביר את הזמן, יצאנו לאכול צהריים, בביתן של הסבתות האחרות שלי.

שתי אמהות שני ילדים בני שש ושני תינוקות בעגלה.

בדרך, כמו היום, אני זוכרת את עצמי מרימה מבט לשמיים ורואה להקת ציפורים נודדות

מסודרות למרבה התמיהה בצורת קשת מדוייקת. חצי עיגול.

ואני אומרת לאמא שלי: "אמא, תראי, אפילו הציפורים יודעות שתהייה מלחמה"

ואמא שלי, והשכנה, מנסות להרגיע, להכחיש.

בסביבות שעה אחת, התחלנו בדרכינו חזרה. התנועה כבר היתה ערה, ובכל קרן רחוב,

התגודדו גברים לבושי מדים, סביב מכשירי רדיו.

בשעה שתיים, בדיוק, הגענו לצומת המוכרת, הפינה של הרחובות סוקולוב ושנקר בחולון.

בדיוק בסמוך לחנות הבגדים "דבש" שהיתה בבעלות אביו של אחד מבני הכיתה שלנו.

ובשניה שחלפנו שם, נשמעה ברדיו תרועת המלחמה ומיד אחריה, אזעקה.

זו העולה והיורדת. הזעקת המלחמה.

ואנחנו שנינו, גיא השכן ואני, כמוכי אמוק, התחלנו לרוץ.

עד עכשיו, אני יכולה לחוש את הטעם של הפחד. ההתכווצות בבטן.

רצים כמי שהשטן רודף אחרינו, מחליקים יחד על קליפת בננה שזרוקה מול גלידת "מקור",

וממשיכים לרוץ בטרוף הביתה. למקום היחיד שיגן עלינו.

האזעקה כבר הסתיימה כשהגענו לבניין, דופקים בטרוף על הדלתות.

הפחד האיום, השכיח מאיתנו, את העובדה, שהבניין ריק מיושביו.

מוטשים, מבוהלים, בוכים, נזלנו על קיר חדר המדרגות ובכינו.

את כל הפחד והאימה. את החשש לאבות שלנו, לאמהות שטרם הגיעו, עם העגלות...

מאוחר יותר, היתה אזעקה נוספת ולשעות ספורות, הבניין שלנו הפך למרכז מידע.

ראשונים ידענו על האבא של ההיא שנפל, והשכן ההוא שנהרג, והמכיר ההוא וקרוב המשפחה...

שעות רבות לפני שידעו בעורף.

שבוע שלם לקח, עד שהחיים חזרו פחות או יותר למסלולם.

חודש וחצי, לא ראיתי את אבא שלי, למרות שישב בבסיס קרוב יחסית.

שנים רבות, עוד הייתי מתכווצת למשמע כל אזעקה או אפילו אופנוע מאיץ מרחוק.

ועד היום, בבית הכנסת, בערב יום כיפור, כשאני עוצמת עיניים, אני רואה את

הגברים, לובשי המדים, עטויי טליתות ומרגישה את טעם האימה על השפתיים.