פוסעת בעקבות האהבה

בולעת. בולעת הכל.

לפעמים מנסה קצת לעצור,

אבל בד"כ. מתחילה כמו ילדה טובה.

סבתא אמרה, שלא משאירים אוכל.

יש ילדים רעבים בהודו.

אז לא משאירה.

גם לא תחושות. גם לא רגשות.

בולעת הכל. ואז , ברגע אחד של משבר,

כאילו שאובדת המחשבה החופשית,

מסתיימת היכולת לשלוט.

הפריסטלטיקה מגבירה את קצבה,

והכל נכנס, נבלע, יורד , נדחס,

הכעס, התסכול, האכזבה,

הקיבה כבר מלאה בהם עוברת את גדותיה.

ואז מגיע הרגע ההוא, מעל האסלה

והכל משתחרר, לשניה, כאילו הכל נקי.

אבל סימני הדמעות

הכתמים הכחולים מסביב לעיניים,

השפתיים הבוערות.

הגוף מודיע, שיש פעמים,

בהן רצוי וכדאי ,

להשאיר בצלחת