פוסעת בעקבות האהבה

הבוקר, אחרי מעט מדי שעות שינה,

חגגנו בת מצווה לביתו של אחי המאומץ (זה סיפור ארוך...)

ואני , למרות העייפות, הרגשתי כל כך קלילה, כל כך רגועה...

אושר גדול לחגוג בת מצווה לילדה של מישהו אחר. בטח, יום אחרי שלי.

אח"כ, ניחום אבלים.

בלילה, יומולדת של גיבורת על של האתר

ומחר ארוחת צהריים לכבוד האורחים שהגיעו מחו"ל לבר המצווה.

עומס היסטרי של אירועים , שכלל לא מפריעים לי. זה כבר לא על הגב שלי...

אתמול...היה מדהים.

שיא של לחץ שאחריו, נפילת מתח מהסוג הטוב.

כמה מאות אנשים שאני אוהבת שאוהבים אותי. מלא חיבוקים ונשיקות,

ילד אחד שהתגלה כפרפורמר מדהים, עם ביטחון עצמי ענק.

טקסים מרגשים, ריקודים (לא. אני לא רוקדת בציבור...),

מינידומית אחת יפיפיה, שאף אחד לא יכל להוריד ממנה את העיניים,

חוקי אחד בחליפה ועניבה (מה שלא קרה מאז שנישאנו)

ואמא אחד, חנוטה בחליפה מאד מכובדת, בהירה,

הנסיון השלישי לפני בר המצווה,

בגד של חוסר ברירה שהתגלה כהצלחה מסעירה מצד אחד

אבלמצד שני, העמיד פני בעיית פיפי וישיבה.

בעיית הישיבה, או חוסר היכולת שלבת, נפתרה בקלות, או כמו שחברה אמרה:

"איפה שמעת שהאמא של בר המצווה זכאית לשבת באירוע??"

אז עמדתי והלכתי וקפצצתי קלות בצעד תיימני.

הבעיה השניה, בעיית הפיפי, העמידה בפני אתגר גדול יותר...

משעות אחר הצהריים, הייתי חנוטה בבגד גוף, גרבונים וחצאית כנ"ל.

אבל לטבע, ממש לא איכפת, ולמרות ששמרתי על משמעת מים חמורה,

בשלב כלשהו, הטבע קרא. בקריאה ראשונה, התעלמתי. בשניה, אמרתי לו :

"באמ'שך, טבע, תמצא מישהו אחר לפיפי" ובשלישית התחלתי לשקול

האם להמשיך להתאפק ולהסתכן בנזק בלתי הפיך לשלפוחית ובריחת שתן עד מותי,

לעשות פיפי בתוך הקונסטרוקציה או לגשת לבקש מאחת הבנות לגשת איתי לשרותים

ולעזור לי להחלץ מהקונסטרוקציה ואח"כ, להרכיב אותה שוב.

ובכן...כאשר הטבע החל לזעוק וכל מכה של המתופף על המצילות,

גרמה לי להרגיש על סף טביעה...לקחתי את חברתי הוונילית בצוותא עם הזמרת

הערביה המטורפת שלי, למשימת פרוק והרכבה. בעור שיני הצלחתי להגיע לשרותים

ולהטיל מימי באימה.

אחרי, בתחושת הקלה רצינית, יכולתי להמשיך בטקס. דראשה בסגנון ראפ של הנער,

ריקוד סלואו משעשע של שנינו, כשהשודד נוזף בי על בחירת השיר

ריקודים והדלקת נרות וברכות של כולם לכולם.

וזה מה שאמרתי לנער שלי:

"בבר מצווה, נהוג שמברכים ומשבחים את בר המצווה...

מספרים כמה הוא חכם ומקסים ויפה ומוכשר...

כמה הוא טוב ונחמד ונדיב. אבל אני רוצה להגיד לך משהו:

אני רוצה להודות לך. להודות לך שהפכת אותי לאמא.

שהיית התינוק הכי מושלם שיכול להיות.

שהבנת והצלחת להסביר לסבא שלך,

מה זה כוח צנטרפוגאלי, בגיל שנתיים וחצי,

למרות שסבא שלך ממש לא הבין למה זה נחוץ.

שהיית נבון מספיק, להסביר לגננת שלך, שמצילי וגילי הבובות,

אתה מעדיף דווקא את צילי, השחורה, כי היא יפה יותר בעיניך

ולא את גילי הבלונדינית, כמו כל שאר הילדים...

שהצלחת להתמודד עם כל הקשיים, להתרגז עם כל התאים בגוף

אבל אחרי זה, לזחול אלי למיטה כמו חתול, ולנשק אותי...

רציתי להודות לך שאתה שלי, ילד שלי.

אני גאה להיות אמא שלך"


ואז זה המשיך...

והיה כיף

והיה משחרר

ובבבר המצוה של המינידומית, אני אבחר מפיק,

מתוך כמה שיתחרו בינהם.

שובר השויון, יהיה, מי שיצליח לרכוש בגדים למינידומית

ושהיא אכן תסכים ללכת בהם.



אוהבת אותכם...

בלי התמיכה של חלקכם, החיים היו לי קשים הרבה יותר