פוסעת בעקבות האהבה

היא לא זעקה, הארץ,

כשפערה את פיה לקבל את אהובתי לקרבה.

גם האנשים לא זעקו.

אבל הדמעות שלהם,

הרוו את האדמה הצחיחה הכמעט קפואה.

ואח"כ, כמנהג אבותינו,

הלכו האבלים ומלוויהם לביתם

וכילו את יגונם במעט מזון והרבה וודקה.

בימי, חוויתי נוהגי אבלות של עדות רבות,

אין ספק, שמנהגי האבלות של יוצאי ברה"מ לשעבר,

הולמים את רגשותי, הרבה יותר מאחרים.

מעדיפה לזכור אותה בחיוך ובכיף.

ואח"כ, נכסתי, לדברי אחותי המדהימה,

לשלב של הדחקה. משך שעות,

קפצצתי ולהגתי בלי הפסקה,

תוך כדי עשיית שמות בשערי, בחושך.

התוצאה קוצנית מאד וכתומה מאד.


החיים נמשכים מסתבר.

הכאב לא עובר, רק קוציו קהים.