פוסעת בעקבות האהבה

בשעות היום, קצת מפשיר.

בלילה, במרוץ בין בתי המלון בהם מתרחש הפסטיבל,

הראות שלי, התחילו לצוות הצילו...

המעבר בין האולמות המהבילים, עם פנסי התאורה והעשן,

לבין האויר היבש והקרוב לקפוא, גורם לי לחלום על סהרה.

כמו טוסט. יבש, צהוב ובעיקר חם מאד.

יש מופיעים מרגשים, בפסטיבל הזה. יש אומנים אורחים

מרוסיה, קוריאה, צרפת, הולנד ועוד. כל אחד עם הסגנון המיוחד שלו.

ריקוד מזרחי מקורי, על סיגנונותיו השונים ועוד וריאציות שונות

על ריקוד מזרחי משולב במוטיבים של עמים אחרים..

צועני, בוכרי, לטיני...ריקוד מזרחי ברוח עדות השאנטי, אוריינטל יוגה,

ועוד רבים ושונים.

אבל אתמול, באחד המופעים, הופיעו זוג. היא אישה יפה, לא צעירה,

והוא, בחור חתיך, בלונדיני עם עיניים כחולות. לרגע, לא הבנתי מה אני רואה,

אבל אחרי שניה, היה ברור. האיש נכה בגפיו. הזוג, ביצעו ריקוד שמשלב מוטיבים מזרחיים,

כשהגבר, יושב על כסא גלגלים. התאום והשיתוף בינהם, היו מופלאים בעיני.

אח"כ, תחרות תגלית הפסטיבל 6 בנות חמודות (ולצערי, השנה, לא מאד בשלות כרקדניות)

מתחרות על התואר "רקדנית הבטן של השנה" והן, הנערות האלה,

נשפטות ע"י חבר שופטים מכובד ביותר : מבקרת המחול של עיתון הארץ, קלוד דדיה,

הרקדן מיודי מצרפת, הקונסול של מצריים בישראל דר' רחל מילשטיין ועוד.

חייבת לציין, שלמרב הפתעתי, הם כולם היו ישרים ולא היללו ושבחו את הרקדניות

בלי כיסוי. היו נטולי חנפנות לחלוטין.

הדרך לחדר, שעוברת בגינת המלון וסביב לבריכה, היתה כמו סשן.

כואב...נורא כואב, אבל כשהגעתי, אפטר קייר של שמיכת פוך ומסאז'

קל מהחוקי, שלחו אותי לשינה עמוקה ומבועתת.

המוח לא מוחק את הכאב.