פוסעת בעקבות האהבה

עצבנית. ככ עצבנית שבא לי להרביץ למישהו.

ממש לא DDSM STYLE ממש לא SSC.

להרביץ בכל הכוח, לפרוק את כל הכעס.

זה התחיל לפנות בוקר. אתמול, היה גילוי מצבה,

בדיוק בזמן האימון. אז כבוד המאמן, הואיל בטובו להעביר את האימון להיום.

אבל בתור עונש, הוא העביר את האימון לשעה 9 בבוקר, בצומת משמר השרון.

השילוב של השעה והמקום, גרמו לי להתעורר בשעה 6, אחרי שתי שעות שינה

ולנהוג בפקקי הבוקר למעלה משעה, כדי להגיע בזמן.

ושם, כבוד המאמן, פתח את האימון, בדעתו הלא מאד מחמיאה על האפרוח.

מצד אחד, אני ממש לא מושפעת מזה. מצד שני, הוא טורח כל הזמן, לוודא

שהמהלכים שלנו נטולי יחס אישי. אז אם אין יחס אישי, אני ממש לא חייבת לסבול את דעתו.

בטח לא בשעה 9 בבוקר. שעתיים אחרי זה, אחרי שלכל אורכן הוא ביקר את דעותי,

את זה שאני לא מוכנה להתפשר על הבנה FAKE IT TILL U MAKE IT הוא אומר לי.

ואני לא מקבלת את הגישה הזו. לא יכולה לדבר ב"שפה" שלו,

עד שאני לא מבינה ומקבלת את המשמעות שלה. לא יכולה לכתוב באופן שהוא רגיל לקרוא.

והוא, לא חוסך ביקורת. ומעצבן. כדי לקבל ביקורת בלתי פוסקת וכדי להתעצבן,

גדלתי 41 שנים אבא. ואצלו, אני אפילו לא צריכה לשלם.

ואח"כ, המחשב. הוא מאושפז במעבדה מזה שבוע.

מדי יום, אני מתקשרת לברר האם הם גילו במה הוא חולה וכמה זמן יקח לתקן אותו.

ומדי יום, הם אומרים שאין להם תשובה/הטכנאי יצא/הבחורה שמטפלת בזה עסוקה/וכו'.

כבעלת נסיון, אני יודעת שאם אני לא אעשה שם מהומה, הוא ישכב שם עוד מספר שבועות.

כמו בפעם הקודמת.



אני עצבנית אש.

או כמו שגור אמר :"יש לך פתיליה קצרה"


(עכשיו לכו תסבירו לו שאני לא פתיליה, שאני ברנר.)