פוסעת בעקבות האהבה

חתיכת אווטינג עשיתי לעצמי אמש.

בשעה שלפני חצות, רגע לפני שכולם הולכים לישון,

נוחת אצלי בבית, מלא עוז ועזוז , האח החברותי.

אני, בעירום מלא, כדרכי, מתחת לשמיכה,

מבקשת לקבל את פניו, דווקא בלבוש.

מניחה את המחשב, על הארונית שליד המיטה

ומתפנה ללבוש את הבגד הראשון שקרוב אלי.

ההוא, הפרחח, שואל אם אני דיסנט

ובשניה שאני עונה שכן, הוא נכנס והעיניים שלו,

הן מתפקסות מיידית על המסך.

חבל שאני לא יכולה להביא לכאן את החיוך שהוא מרח על לקקנו.

זה היה חיוך של שעשוע, שמחה, מבוכה, חוסר הבנה, הבנה מלאה,

ועוד כל מיני כאלה, שלוו בהערות "את בענייני מכות...אההה?"

בשלב הזה, עוד אמרתי לו שאני רק קוראת בלוגים.

אבל מיד אח"כ, כשניסיתי לסגור את המסך, קפץ לו הצאט.

נו, טוף...נורמאלית, הוא אף פעם לא חשב שאני.

והאמת...אני מהמרת, שהשובב הזה, שעד לפני שנה,

לא נתן לבולבולו מנוח. שיש לו כאן ניק.

אז, אחשלי...

אם אתה קורא את זה,

ברוך הבא.

אבל דיר באלאק לספר להורים.

שלא ישנו את הצוואה.