פוסעת בעקבות האהבה

מתגעגעת לסבא שלי.

זה לא פתאומי. מתגעגעת אליו כל הזמן מאז שנפטר.

שמונה וחצי שנים של חסר.

כבר אין לי דמעות לבכות עליו. בינתיים, בשנים האלה,

נפטרה גם סבתא שלי וחבר ששרד את הסרטן, אבל אחרי, הלב קרס

וסבא וסבתא של החוקי ואירינה.

ומכולם, אני מתגעגעת אליו.

לפעמים, תופסת את עצמי ועוצרת מלהתקשר אליו לחנות.

סבא שלי, לא שרד את השואה.

פיסית, הוא עבר אותה.

הוא ברח מהעיר שלו, לפני כניסת הנאצים וחבר לצבא הרוסי. הוא נלחם.

אבל בלב, הוא לא שרד אותם.

בלב, הוא חי את רגע הבריחה. הוא חי עם ייסורי מצפון

שלא חזר לקחת את ההורים שלו.

שנתן לאחיו הבוגר, לחזור לשם.

שהרגו אותם, כנראה, שם במקום.

שנים הוא לא דיבר על זה. סחב את זה לבד.

והפעם הראשונה שנודע לי הסיפור, הוא חומר לפוסט בפני עצמו.

מאז ששסבא שלי נפטר, אני עולה פעמיים בשנה לקבר שלו.

ביום השנה למותו, בערב ראש השנה

וביום השואה, בזמן צפירת הזיכרון.

אני יושבת שם איתו. מבטיחה שלא נשכח.

אני או בני המשפחה.

מבטיחה שהילדים שלי וילדיהם ונכדיהם

ידעו את השמות, יעלו את זכרם.

יושבת שם, לידו, שרה לו

את אותו שיר ערש שאמא שלו שרה לו ,

את אותו שיר ששרתי לילדים שלי

את אותו השיר ששרתי לו, כשהסירו ממנו את התכריכים

וטמנו אותו באדמה הלוהטת, של תחילת תשרי בבית עלמין "ירקון"

והשנה. בפעם הראשונה, אני לא אהייה שם.

לא אהייה על ידו. לא אניח ורד אדום ליד ראשו

השנה, לא יהייה מי שישיר לו.

זו הפעם הראשונה, בכל חיי, שביום השואה, אני לא אהייה בארץ.

ושמחת הנסיעה, מתערבבת לי בחוסר הרצון לעזוב אותו, את סבא שלי.

אני יודעת, שאם הוא היה כאן, היה צוחק עלי וגורם לי לנסוע, בלי בעיה.

אני יודעת, שהמינידומית, שהיה לה את הקשר הכי חזק עם סבא שלי,

תכריח את אמא שלי לקחת אותה לשם. במקומי.

ובכ"ז.

סבא'לה. אני כל כך מתגעגעת.