תפסיקי להיות נשלטת של החיים,
כתב לי בודי בתגובה לאחד הפוסטים האחרונים.
והמשפט הזה, קודח לי במוח. טוחן וטוחן ולא עוזב.
היום, יצאתי , בהתנדבות, לצלם מופע .
לא. לא בת"א, בק"ק ירושלים.
חברה טובה שלי, היא כוככבת המופע. והיא בקשה.
וכשמבקשים, צריך להענות, לא?
אז קמתי והכנתי את הציוד נהגתי שעה וחצי והגעתי
וסייעתי לה להתארגן, כי הפקות מנסות להיות הכי "רזות"
כדי שמי שצריך, ירוויח.
והתחלתי לצלם ולצלם...המפיק, טרח להגיד לי שהוא רוצה 500 תמונות.
זה לא פשוט לצלם מופעים. זו התרוצצות של מס' שעות, סחיבה של מצלמה כבדה
זה כיף. אמיתי. לא מחליפה. אבל קשה.
ופתאום, באמצע המופע, המפיק הדגול, שולח לי הודעה להפסיק לצלם.
לא בקשה. לא הסבר. הוראה.
העלבון, גרם לי לאסוף את עצמי על חפצי ולצאת משם תוך 2 דקות.
על סף דמעות.
לא מתנדבת יותר.
אנשים רעים וטפשים.
חסרי נימוס בסיסי.
גועל נפש.
ומי שרוצה תמונות...שישלם.
לפני 16 שנים. 1 באפריל 2008 בשעה 22:25
