לקח לי המון זמן עד שלמדתי להגיד את דעתי, בברור.
זה היה חנוך, שלימד אותי , שהעמיד אותי על הרגליים
ועזר לי לראות את ה"יש" שבי.
עשרים שנה אחרי, עדיין קשה לי, להגיד מה אני מרגישה.
ויותר קשה לי לקבל, שמה שאני מרגישה הוא לגיטימי
וראוי להתייחסות שווה כמו לרגשות של כל אחד אחר.
אז לפעמים, אני אומרת, ומופתעת לטובה מהתגובה.
המחשבה "ואללה, איך לא ראיתי את זה ככה",
עוברת לי עוד הרבה פעמים אחרי אינרקציה כזו.
ולפעמים, התגובה מהצד השני, גורמת לי לרגע,
לחזור לאותו מקום, לפני 20 שנה וחנוך אחד
ולהכות את עצמי על זה שאמרתי .
וההרגשה שם, היא איומה. חשבתי ששכחתי כמה.
אבל מסתבר שרגשות, כמו רכיבה על אופניים,
לא נשכחים. טיפה קטנה ושוב החור ההוא, השחור
החלקלק מבחוץ עם הדוקרנים מבפנים, נפתח
ומאיים לבלוע אותי לתוכו.
רק שהפעם, בשארית הכוח, הצלחתי להתפס בסף הבור
ולהזכיר לעצמי, את מה שאני נוטה לשכוח ...
רק את בשביל עצמך, ג'ול.
לא סומכים על אף אחד. רק על עצמך.
לפני 16 שנים. 23 במאי 2008 בשעה 17:41
