ערה לאחרונה בשעות מוזרות. 8 למשל. בבוקר.
היום, בשעה המוזרה הזו, פסעתי מעדנות , בעיניים פקוחות לסדק דק,
היישר אל בית הספר של המינידומית.
ילדי השכבה הבוגרת, הכינו טקס קבלה לילדי כיתות א'.
60 יחדי כיתות א', כבר היו ברחבה. ומסביבה, מאות מבוגרים,
חמושים במיטב אמצעי התיעוד.
ואז הן עלו. בנות כיתה ו'.
הגברות הצעירות, הגו, תכננו והפיקו מסכת בריקוד.
המינידומית של, היא סופגניה רצינית. זה לא שאין בשכבה שלהן בנות מפותחות,
אבל הסופגניה, היא סופגניה. יפיפיה.
הן עולות ורוקדות לצלילי מוסיקה הכי עכשוית. היפהופ, שירים ישראליים, ושוב להיטי ריקוד לועזיים.
הבנות, רוקדות בקצב. ריקוד לא מסובך, אבל דורש מיומנות.
והסופגניה. היא סופגניה. נטולת חוש קצב או שמיעה מוסיקאלית לחלוטין.
הן מסתובבות ימינה, היא שמאלה. הן מרימו ידיים, היא מורידה.
היא יודעת שהיא לא בקצב. היא יודעת שהיא לא הן.
לפעמים זה כל כך בולט ומצחיק,
שאני נזכרת בלהקות הצבאיות מבצעות את "יוסי, ילד שלי מוצלח"
ואני לא מצליחה לעצור את החיוך. מלאה גאווה.
משהו הצליח ל בגידול של הסופגניה.
יש כאלה שיאמרו, שלגדל מינידומית, זו כבר הצלחה.
אבל אני, מהכרות אישית עם אמא שלה, יודעת איך זה להיות בלי.
ביטחון עצמי.
והיא. למרות סופגניותה, למרות החסר הבולט ביכולת המחול שלה,
למרות"גודל המעמד", לא נרתעת. היא רוקדת וקופצת ולא מפסיקה לחייך.
מרוצה מעצמה. מרוצה מהסיטואציה.
והקהל...היא סוחפת אותו בהערצה.
עומדת אח"כ מהצד, רואה אותה מוקפת בהמון אדם. חברות, ילדי כיתה א',
הורים. כולם רוצים את חברתה. כולם מאוהבים בה. והיא שולטת בהם ביד רמה ובעיקר, בחיוך.
והדמעות...הן עומדות לי בקצה העין.
משהו הצליח לי עם הסופגניה הזו.
היא לעולם לא תגיע להשגים האקדמיים, כמו המינידום,
אבל היא תמצא את הדרך לעשות הכי טוב שאפשר
והכי חשוב, היא תאהב את עצמה
לפני 15 שנים. 1 בספטמבר 2008 בשעה 18:47
