סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פוסעת בעקבות האהבה

לפני 16 שנים. 7 בספטמבר 2008 בשעה 1:31

לאחרונה, כשאני מצלמת משפחות בכלל ואת שלי בפרט,

אני מוצאת את עצמי תוהה, מי מבין הנוכחים, המצולמים,

לא יחייה יותר בעתיד הלא רחוק.

ומקפידה לצלם את האנשים האלה. המון.

שלא יאבדו.

זיקית - מזל שאת לא מורבידית :))
לפני 16 שנים
ג'ולי​(לא בעסק) - את יודעת שאני לא.
לפני 16 שנים
Whip​(שולט) - הם יאבדו, רק שיהיו יותר תמונות שלהם.
אבל הם עצמם - צחוקם, טוב הלב שלהם, החוזק שלהם, הפולניות שלהם, חיוכם המקומט - הם הם, כבני אדם -
ייעלמו לבלי שוב,
ושום אלבום ענקי לא ידגים לנכדים ולנינים שלא הכירו אותם מי הם באמת היו.
אבל כזאת היא דרכו של עולם. אנחנו פה, והופ - אנחנו כבר לא.
מעניין מה מחכה בהמשך? איבוד הכל, שחור מוחלט, איון של האני שלנו,
או עולם חדש ומופלא?
תמהני.
לפני 16 שנים
ג'ולי​(לא בעסק) - תתפלא.

בקפה שלנו, אם נזכור, אני אספר לך את ההפך.

ומה יהייה אחרי???

בחיי שלא מענין אותי. רק שיבוא מהר.

כלומר, כשיצטרך להגיע, שיהייה מהר.
לפני 16 שנים
פוקה​(שולטת){CB} - (-:
כן...אפשר להבין...
לפני 16 שנים
ג'ולי​(לא בעסק) - מה הייתי עושה בלעדייך.

לפחות מישהו מבין אותי כאן.

}{
לפני 16 שנים
ביג-אן - יש לך לב ענק. מדהימה את.
לפני 16 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י