פוסעת בעקבות האהבה

"בבית המקדש, בקצה החדר,

יושבת חרש, בת ציון אלמנה.

את בנה יחידה, היא מנדנדת

ושרה שיר ערש לפני השינה..."

תשע שנים עברו מאז, סבא שלי.

תשע שנים מאז השעתיים שעמדתי מחוץ לחדר שלך,

מתפללת לכל מי שרק מוכן לשמוע, מבטיחה הבטחות,

מתחננת שיצילו אותך.

תשע שנים עברו מאז נכנסתי, לחדר שלך ואתה מוקף רופאים ומכונות מצפצפות

ואמרתי לכולם לצאת. כי לך, הם כבר לא יכולים להועיל.

ישבתי לידך סבא שלי , בכף ידך, שעוד היתה חמימה, שמתי את תמונתם של הוריך ואחיך.

אלה שלא זכו להנות ממך. אלה שנרצחו ע"י הנאצים.

זיכרם, היה לך משא ייסורים. שלא הצלחת להציל אותם. שלא נותר מהם ולו קבר.

עכשיו, לפחות עכשיו, דאגתי שבידיך, הם יזכו לקבר ישראל.

ושרתי לך. את כל שירי הערש ששרה לך אמא...

" צימוקים ושקדים,

כך מערב עד יום.

צימוקים ושקדים.

את עיניך עצום..."

היה חם היום בבית קברות ירקון. חם וצפוף.

אבל בחלקה שלך, שכבר מזמן מלאה, היה ריק ושקט.

וכמו אז, לצדך בבית החולים. כמו באותו צהריים, מול קברך הטרי,

אחרי שהנחתי למראשותיך את תמונות משפחתך,

עמדתי ושרתי לך והדמעות זלגו.

מתגעגעת אליך עד כאב,

סבא'לה.