לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2008 בשעה 16:02
למרות הכל,יצאתי מהבית היום.
ארוחת בוהוריים עם חבר ,
מישהו שסה"כ, אין לנו ביחד וותק של 24 שעות.
אבל מהשניה הראשונה שנפגשנו, הכימיה פעלה.
הוא היה לצידי באחד מהמשברים הגדולים יותר של חיי ושרד.
חבר לחיים כזה.
יש לי כמה כאלה. הם מהסוג הנשאר.
שיחות וקיטורים על המציאות
ולאט, לאט, כניסה לשיחה אישית, נינוחה, זורמת,
כזו שכאילו מעולם לא נפרדנו.
ואח"כ, עוד פגישונת, עם חבר,
שנקתעה באיבה, אבל תמשיך בחמישי.
מדהים אותי לפעמים, לראות את עצמי בעיניים של האנשים האלה.
לדעת שהם רוצים, באמת להיות איתי. לא. לא לזיין...סתם להיות.
להרגיש כמה אני נהדרת וזוהרת בעינהם.
כמה הם יכולים להפקיד בידי סודות, סיפורים ורחשי לב,
שלא יספרו לאף אחד אחר.
הלוואי והייתי יכולה להתייחס לעצמי, באותו אור שהם רואים אותי.
לפחות, בהזדמנויות האלה, אני מתבשמת בהרגשה.
