פוסעת בעקבות האהבה

ערב לפני יום כיפור.

מי שמכיר אותי, יודע , שלהאשים אותי בדתיות, זה ממש לא סביר.

אבל בכ"ז. אתמול, בשעה של לפנות ערב, עלינו לרגל לירושלים.

העיר הזו המפוצלת, המתפוצצת, העיר שיחסי האהבה-שנאה שלה ואיתה,

הם יותר מאשר עם כל עיר אחרת.

הלכנו לשמוע סליחות בכותל.

כבר בשעה שמונה, היה סימן למה שעומד להתרחש.

כבר אז, המקום היה מוצף אנשים. מכל הגדלים המינים האמונות והמגזרים.

תחילת המסע, היה סיור במנהרות הכותל.

שם, מתחת לאדמה, פגשנו בשי. בחור חמד, שליווה את הסיור.

שם למטה, הכל עלה. ובצד, כמו שאני יודעת, בלי שאף אחד ירגיש,

למשמע סיפורי הכיבוש והגרוש, הגבורה והעיקשות מימי בית ראשון ועד ימינו,

שם זה חזר בבום. אותו יום כיפור. בשעה שתיים בצהריים. ברחוב, בחולון.

המארש הצבאי שלאחריו ההזעקה האיומה. הריצה המטורפת הביתה,

הבניין הריק מיושביו, האימה והפחד שחשנו גיא, השכן בן גילי ואני

ואחריו, הימים האיומים, שבו הבית שימש כסוג של חפ"ק.

השמות של האנשים שנהרגו, עוד לפני שהספיקו להודיע למשפחות שלהם.

הידיעה, שבבניין ליד, ובזה שלידו ובאחרים, יש ילדים כמוני, חברים,

שעולמם, עומד להשתנות לנצח.

והפלאש הבא, לקראת יום כיפוראחר. אני בת כמעט 12, אחרי שנתיים כמעט

של ניתוחים חוזרים ובתי חולים וזיהומים ומחלה.

סבתא שלי מגיעה, עם רב שוחט ותרנגול, כי אם "לשפוך שמן בבית הכנסת"

לא פעל, אז ברור שצריך לעשות לילדה כפרת עוונות.

ואני נמלטת בפחד וזעזוע מהבית, שומעת את התרנגולת מקרקרת את נפשה

ועוד שעות רבות אח"כ, מסרבת לחזור הביתה. לדבר עם סבתא.

ואני יושבת שם, בתוך המערה, שי, המדריך מדבר ואני...אני מתאפקת.

אבל הדמעות, יש להן כוח משל עצמן. והן נוזלות. לאט. בוערות לי על הפנים.

וההסטוריה הקרובה, מתערבבת עם הרחוקה והעתיקה

ומול אבן השתיה, נעצרים ומבקשים בלב על אלה שצרכים את התפילה הזו.

בסיום המסע, הוא שואל, אם יש לנו מה להעיר לו. לתת לו משוב.

אם לא הייתי מתביישת, הייתי מחבקת את הבחור הצעיר הזה,

ולוחשת לו באוזן, שהלוואי. הלוואי ואצליח לגדל ילדים מלאי אמונה בעצמם, בעם

ואהבת הארץ, כאלה שיהיו מלאי ערכים. כמוהו.

וכשיוצאים מהמערות, רחבת הכותל מלאה עשרות אלפי אנשים

חרדים ודתיים וחילוניים גמורים. בקאפוטות ושטריימלים, בשביסים, בנות בסקיני

ונשים חסודות עטופות בתלבושות שנראות כאילו כרגע יצאנו מהשטאייטל.

וכולם. כולם מזעזעים את האויר

...אדון הסליחות

בוחן לבבות

גולה עמוקות

דובר צדקות...

מכל האנשים האלה, נעים כגוש אחד. בלי שום הבדל. נערות חסודות שטרם הגיעו לפרקן,

עם צמה ארוכה וחצאית שמכסה על גרבונים עבים, צמודות לנערות מחומצנות שיער,

בבכי. מהלב

חטאנו לפניך, רחם עלינו...

עננו, אלוהי אברהם...עננו

וקול השופר קורע את האויר ואת הנשמה

והמינידומית. היא מתעקשת, למרות ההמון, להגיע לכותל, לשים את הפתק שלה.

ואנחנו נסחפות, בין המון נשים שרק רוצות להגיע לקיר הזה. לסמל.

שרק רוצות ולו פעם אחת בשנה, להיות חלק מהדבר הזה.

ופה ושם, הדמעות שלי, עוד זולגות.

אבל הפעם , הן כבר לא דמעות אימה. הן דמעות של התרגשות.

של זיכרון, של הרגשה מדהימה של להיות חלק .



גמר חתימה טובה.