"בואי, שבי", הוא אומר לי ומצביע על ברכיו.
ואני, נגשת ומתיישבת, העיניים כבר בוהות בשולחן.
זה שולחן עבודה, מעץ. כמו של נגריות של פעם.
הוא מוכתם בכתמי צבע וגושים גושים של דבק מגע יבש למחצה.
הוא לוקח את היד שלי, מכניס אותה למכנסיים. "תרגישי ", הוא אומר לי.
"תרגישי כמה הוא חם . כמה הוא רוצה שתלטפי אותו".
ומוציא איבר זקור ממכנסי עבודה מבריקים מיושן.
הוא לוקח את כף היד שלי. היא קטנה בתוך כף היד שלו,
מלקק ומרטיב אותה ומניח על האיבר. "תרגישי כמה הוא חלק,
תחזיקי אותו. אל תפחדי. הוא יעשה לך רק טוב".
על השולחן מונחת בובה מורכבת למחצה. בובה מפלסטיק קשיח, של פעם.
רגל אחת, כבר מחוברת. אחרת מונחת ליד שתי הידים שטרם חוברו.
הראש, מחובר, אבל עוד לא נמתח, הוא מונח עקום, משווה לגופת הבובה, מראה של ערופת ראש.
היד שלו, מונחת על שלי. עולה ויורדת לאורך האיבר. והרטיבות, כבר לא רק מהרוק.
היד השניה, יורדת מתוך החולצה שלי, שם היא מוללה את מה שפעם יהיו הפטמות שלי,
וחודרת לתוך התחתונים.
ואני בוהה. בוהה בשולחן, בוהה בגופת הבובה המפורקת.
זו אני שוכבת שם על השולחן.
הידיים שלו עושות בי כרצונו.
מחטטות בתוכי עושות בי כבשלו.
"זה טוב לך?" הוא ספק שואל ספק קובע. והאיבר ממלא את כף היד שלי בנוזל.
"את תראי...את תגדלי ותראי שעשיתי לך טוב. רק טוב".
הוא לוקח אותי לכיור. הכיור שחור מלכלוך ושאריות של קפה שנוזלות מהכוס ששוכבת בתוכו.
שוטף לי את הידיים היטב. עם סבון.
"זה הסוד שלנו", הוא אומר לי.
זה הסוד שלי.
הוא, כבר מת.
לפני 16 שנים. 8 בנובמבר 2008 בשעה 14:53
