לפני 15 שנים. 6 בדצמבר 2008 בשעה 15:20
אני לא אוהבת לבכות. בוודאי שלא לבכות בפומבי.
אבל היום, הפוסט של ביג אן, גרם לי לבכות. לא בקטן. בגדול.
עם שפך של דמעות גדולות וחמות שנוזלות מהעיניים אל הלחיים ונופלות על הגוף.
בכי של החור הזה שלעולם לא יסגר. כי אין ספק שהוא לעולם לא יסגר.
בכי של כאב כל כך גדול שעוטף אותי וחוסם לי את הנשימה.
והבכי הרעיד את הגוף
וכל כך רציתי לצרוח
אבל שתקתי.