סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פוסעת בעקבות האהבה

לפני 15 שנים. 6 בדצמבר 2008 בשעה 15:20

אני לא אוהבת לבכות. בוודאי שלא לבכות בפומבי.

אבל היום, הפוסט של ביג אן, גרם לי לבכות. לא בקטן. בגדול.

עם שפך של דמעות גדולות וחמות שנוזלות מהעיניים אל הלחיים ונופלות על הגוף.

בכי של החור הזה שלעולם לא יסגר. כי אין ספק שהוא לעולם לא יסגר.

בכי של כאב כל כך גדול שעוטף אותי וחוסם לי את הנשימה.

והבכי הרעיד את הגוף

וכל כך רציתי לצרוח

אבל שתקתי.

ביג-אן - אהובה שלי
זאת תובנה מופלאה שהיתה אמורה לבוא ולהבין שאנחנו
ילדי הכאב
ילדי החיבוק, אלא שצמאים וגרונם יבש באינטנסיביות מהצורך למגע..
מוצאים להם את הפינות החמות.
יקירה תקראי את המילים שלי עכשיו לפחות פעמיים.
אנחנו חזקים.
ידענו לאן להגיע.
כן. נכון.. השארנו ילדים אבודים מאחור
ויום יבוא ונגיע ונרפא גם אותם.. אבל עד אז
עד אז אנחנו יודעים למצוא לנו מה שימלא אותנו.
אנחנו יודעים למצוא את הנישה שבה אנו גדלים.
אנו ילדים נצחיים
וצריך לדעת לקבל את זה שלא כל העבר שלנו ורוד.
אבל כל ההווה וכל העתיד יכול להיות
אפילו אפילו יותר מאלו שקיבלו הרבה יותר
ולו בגלל
מי שהיית
זה מי שאת
ומה שעיצב את התכונות המדהימות שלך
ואני
אני
אני אוהבת אותך.
לפני 15 שנים
קובלט - {}
ועוד {}
וכמה לדרך: {}{}{}
שומרת לך כמה חיבוקים חמים לכשניפגש.
לפני 15 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י