הבובה כבר בבית. מחוברת בחוטים.
אני אחרי לילה של ניתוח ואחריו אזכרה לאישה שהיתה לי כאם.
לא להאמין שעברה כמעט שנה.
ואם היה צורך להדגיש את החוסר שלה,
הערב של אמש כאילו סימן באש.
היא היתה רופאה, אירינה שלי.
היא היתה רופאה מדהימה.
אבל היא היתה בעיקר בן אדם.
תמיד אפשר היה לסמוך שמעבר לאבחנות והחלטות רפואיות,
מעוררות השתאות בייחודיות שלהן, בזוית הראיה,
תמיד, תמיד תהייה המילה הנכונה. החיבוק המעודד.לכולם.
אבל לי, היא היתה כמו אמא נוספת, כששלי היתה בסביבה
וחליפית, כששלי נסעה עם המשפחה והשאירה אותי לשמור על המולדת.
ואמש, בתוך הכאוס, בתוך ההבנה שנבנתה שהרפואה בארץ, בדומה לחינוך,
היא כבר לא מה שחשבנו שהיא,
גברה ההבנה, על האובדן של הרופאה הזו, של האדם הגדול שהיא היתה.
****************************************************************************
לפעמים, אני חושבת שאני מאומצת.
לא יתכן, שהמשפחה שלי, שמכירה אותי למעלה מארבעים שנה,
מסוגלת לנהוג בצורה כל כך חסרת רגישות.
כאילו שהם לא יודעים מה עושה לי השהות בבית חולים,
בעיקר כשאני המלווה.
כאילו שסערת הנפש שזה עושה לי, לא ברורה לעין.
כאילו שאני לא מראה להם, מדגימה, איך צריך להיות.
אז אמש, קצת לפני חצות, כולם פרשו ליצועם
והשאירו אותי בבית חולים . לבד. עם הבובה.
ואני כל כך קיוויתי, שמישהו, מישהו במשפחה הזו,
שאמורה להיות שלי. יבין
ישמע מעבר למילים ויתעקש להגיע ולהיות איתי בשעות האלה.
לא יתכן שאנשים שאמורים להיות בשר מבשרי,
לא יבינו את הלחץ והחרדה
ואם הם מבינים, לא ינסו לסייע.
אולי אני באמת מאומצת.
*****************************************************************
חברים. זה לא מה שאני חושבת.
יש אחד. אני מכירה אותו כבר 31 שנים.
חשבתי שאנחנו חברים.
אתמול, בפעם הראשונה בחיים, הייתי זקוקה לעזרתו.
הוא לא היה שם עבורי.
אז נכון. הוא התקשר היום לשמוע מה קורה.
אבל השבר כבר קרה.
מסתבר שכשאני מכנה מישהו "חבר",
אני מייחסת לזה דברים שאחרים לא.
**********************************************************
שבת שלום יקירי
לפני 15 שנים. 2 בינואר 2009 בשעה 15:55
