פוסעת בעקבות האהבה

חולון.

כמו נעל ישנה ונוחה ומעלה זיכרונות.

בבוקר, הגעתי לשם, לרחובות של ילדותי.

זה לא קורה כמעט בכלל. מרכז העיר, צפיפות,

והסיכוי להשיג חניה שואף לאפס.

אבל היום היתה מטרה מוצהרת. סרט. עליה.

והיא , בהחלט מטרה שמקדשת את כל האמצעים.

אז יצאתי בבוקר ונסעתי וחניתי

ובדרך לצילום, עברתי בכל מחוזות הילדות.

הרחובות, החנויות שחלקת בנות גילי, האנשים.

הרוסית שנשמעת בכל עבר,

רק הופכת את העיר הזו לנעימה יותר, חיננית ונוחה.

הזקנות שישבו במרכז, מתחממים בשמש,

הזכירו לי את הסבתות שלי. כל כך דומות,

והדמעות כבר עלו לעיניים.

וכששאלו אותי עליה, הן פרצו. מול מצלמה.

ואני לא ברחתי. כי זו היא.

כי אני כל כך חסרת אותה ומתגעגעת.

ורק בסוף, כששאלו אותי: "אם הייה מתאפשר לך להגיד לה משפט אחד, עכשיו..."

רק אז, חייכתי מתוך הדמעות. היא ידעה.

כי אני אמרתי לה, בכל דרך אפשרית

תמיד אמרתי לה: "אני אוהבת אותך"