ביום הראשון, כל מה שיכל היה להתחרב, התחרב.
בלילה, אחרי מאבק עיקש עם המודם של אורנג' שסרב להזדהות מול המחשב,
ואחרי שהובסתי בנקודות וסרבתי להכנע לדרישה בלתי סבירה של המלון,
(4.6$ לכל 30 דקות גלישה ברשת שלהם. ואני הייתי זקוקה לדי הרבה שעות),
התיישבתי לחשוב. מחשבה הראשונה שלי היתה, שמזל שהכל התחיל להתחרב רק בצהריים,
אחרת עוד הייתי מוצאת את עצמי מתעופפת מהמטוס ונוחתת על צלע כלשהי של הרי אדום.
המלחמה באורנג' פרצה הבוקר. לא נרשמו פגיעות בנפש, פרט לנפשו העדינה של אחד מנציגי המכירות
של הענקית הכתומה. שבסופו ל יום, החליט שאני הרבה יותר נחמדה, כשעושים בדיוק מה שאני רוצה.
האתר, יעלה בסוף. רק שעד שיגיע, הסוף, כמובן, יש סיכוי לא רע שיהייה דילול של אוכלוסיית אנשי
ה"שרות" של כמה חברות לאחסון וארוח אתרים.
אם חשבתי לרגעא שהאינטרנט צריך להיות חף מברוקרטיה, טעיתי.
עוד כמה סידורים...עוד כמה שפצורים ויודעי ח-ן יקבלו את כתובת האתר.
ובא לציון גואל.
לפני 15 שנים. 21 בינואר 2009 בשעה 16:03