פוסעת בעקבות האהבה

כמה חודשים אחרי שהתחברתי לראשונה לכלוב, מצאתי , להפתעתי, שיש לי כאן חברים.

מוזר לי חברים. מעולם לא באמת היו לי, פרט למעט יחידי סגולה שאחכשהו הצליחו לחדור את החומות.

גם אז, גם אלו, היו חברים מרחוק. אף פעם לא באמת נתתי להתקרב אלי. בד"כ, לא הרגשתי צורך

וגם כאשר כן, זה עבר, אחרי מחשבה קצרה.

ואז הגעתי לכאן. ופתאום נהיו לי חברים. פתאום נהייתה לי חברה. אנשים שאני שמחה לצאת מהבית לפגוש

אותם. אנשים שידעו לתת חיבוק כשצריך (לא. לא גם סטירה. אני נגד אלימות...).

והיו כמה כאלה שחיינו נקשרו יותר. וכשהם עברו משברים, הייתי שם, איתם. כי ככה זה חברים.

והיית את. את שקראתי לך אחותי. שגרמת לי לספר. שהקשבת. או אולי רק חשבתי שהקשבת,

כי לא הכרתי אחרת. אז סיפרתי. לומר את האמת, מה שאני מספרת, זה ממש לא חגיגה. אני יודעת.

אני חיה עם עצמי כבר המון שנים. אבל הדינמיקה היתה כזו ואת סיפרת קצת ונמשכתי לספר. אולי קצת יותר

ממה שהייתי צריכה. ושמתי לב. שמתי לב שבמרבית השיחות שלנו, מהר מאד את נעלמת.

פתאום צריכה להתארגן לדבר זה או אחר או לצאת...ובחרתי להתעלם. אבל היום. היום זה היה ככ שקוף.

כמו בתסריט הקבוע, את אומרת מילה שמכניסה אותי לפינה שאני לא רוצה להיות בה. אני מגיבה.

והיום,את אפילו לא ניסית להיות מנומסת. כתבת לי "לא מתאימה לי השיחה המדכאת הזאת" וסגרת.

סגרת לי בפנים. ולא משנה כל מה שנכתב אחר כך.

בהתחלה, כשהגעתי לכלוב, מצאתי כאן חברים. בהתחלה, הוקסמתי מכל האנשים האלה, החכמים,

מלאי החיים שמצאתי סביבי (כן, אני יודעת שלא כולם כאלה. אבל אלה שהיו סביבי, היו כאלה. באמת).

ואז, גיליתי שלא הכל זהב. מרוב האנשים, ברחתי בפעם האחרונה שנפגשנו, כל עוד נפשי בי. לא הייתי

מסוגלת להשאר באותו מקום, אפילו לא דקה נוספת. אז חזרתי לאט לתוך החומות. החומות האלה דוקרות,

לא רק את מי שבחוץ. הן דוקרות גם אותי, בפנים. אבל אלה דקירות מוכרות. איתן, אני יודעת להתמודד.

אמר פעם החכם באדם: לא מדבשך ולא מעוקצך. ככה. ככה זה יהייה שוב. בדד שוכנת ומסביבי חומה.