לפני 15 שנים. 14 ביוני 2009 בשעה 13:06
מצד אחד, זו שגרה. אז עוד סיבוב בחדר ניתוח. מס' 31 לדעתי.
אז כולם נורא רגועים מסביב. רק אתמול,
הרגשתי שאולי כדאי לבקש שמישהו יבוא איתי. בכ"ז, הרדמה כללית
אז צעדנו קוממיות. אמא ואני.
אני מתבגרת, אם לא לומר מזדקנת.
החוויה של הרדמה כללית, הופכת פחות ופחות מפחידה
ויותר, אי של שלווה. סיכוי לא רע להעביר כמה שעות
בלי להיות מוטרדת. פשוט לישון. שלווה.
אולי על זה אומרים לנוח בשלום על המשכב...
