פוסעת בעקבות האהבה

"את מצפה מאנשים ליותר מדי", אמר לי לפני מספר ימים, מישהו,

שבאוזניו קיטרתי על העובדה, ששוב אני הולכת לחדר ניתוח, בגפי.

"אנשים לא מבינים את החשש שלך מצד אחד ואת הציפיה שלך מהם, מצד שני", הוא אמר.

אם את רוצה שמישהו יהייה איתך...תבקשי.

יתכן שרק אני חושבת שאם אני צריכה לבקש, אזי עדיף להשאר בגפי?

=========================================================

למילים שנאמרות, יש לא רק משמעות תוכנית, כטקסט.

מילים שנאמרות, מחזיקות בתוכן גם את הצלילים של הנאמר.

או כמו שאמא שלי אומרת: "לא חשוב רק מה שאומרים, חשוב גם איך"

ואני, בדרך כלל, מקשיבה קודם לצלילים.

זה מאשר לי לאתר תקלות. זה מאפשר לי להכיר אנשים, מעבר למילים.

הצלילים, גרמו לי לאחרונה, להוריד ממצבת החברים המצומצמת גם כך שלי,

שתיים. שתיים שהמילים סיווגו אותן כחברות. הצלילים החזירו אותן להיות עוד כישלון שלי.

======================================================

"את חיה רק בימי חישי ושישי" אומר לי השותף שלי בלימודים.

"את מגיעה בימי חמישי, נראית מנותקת לגמרי, אבל בשניה שהמרצה מתחיל לדבר,

את חוזרת לעצמך, להיות את"

הוא צודק, השותף האינטליגנטי שלי. מתוקף התפקיד שלו בחיים, הוא חד אבחנה.

אני, בהיותי טיפוס מתמכר, אך ביקורתי, מנסה להמיר התמכרויות.

התחליף הנוכחי, הוא הלימודים.

לפחות מזה עשולי לצאת משהו טוב.

=====================================================

אני כל כך עייפה ומותשת. פיסית. אבל גם נפשית.

כל כך עייפה, שלמרות שכבר תכננתי ויש תקציב והילדים מסודרים...

למרות הכל, אני לא מצליחה להביא את עצמי להתקשר ולהזמין את חופשת המדבר שאני כל כך רוצה.

זקוקה באופן דחוף למנת אנרגיה, לפחות כדי להצליח להתניע בחזרה.