פוסעת בעקבות האהבה

דבר ראשון, נשמעת המוסיקה. רועמת, מוכרת, מנחמת.

עם הכניסה למקום, מגיעות הדמעות.

אולם שלם רוקד לצלילי מוסיקה רוסית,

במין בועה שכאילו לא שייכת לכאן, אבל כל כך שייכת.

הזכרונות מסבא ומאירינה ישר עולים בראש

והדמעות זולגות.

זה לא שהכאב והגעגועים נעלמים ביומיום,

הזכרונות צפים ברגעים של טוב ושל רע, של הפתעות ושל שגרה.

אבל שם, באולם הזה, בצד האחורי של בניין תעשייה באשדוד,

בתוך הבועה הזו, שכאילו לא שייכת,

שם הם כל כך חסרים. והדמעות זולגות להן.
==============================================

מעל לעשר שנים לא פגשתי אותה,

הבת השניה של הדודה שחוגגת יומולדת.

היחסים בינהן מעולם לא היו טובים. והיא, אין ספק,

העניקה לאמא שלה, רגעים ארוכים של כאב ודאגות.

אבל איך יתכן, שאמא לא תפגוש את בתה במשך שנים?

החיבוק איתה, העלה שוב את הדמעות.

קשה בלעדיה. קשה איתה. החיים הם לא תמיד משהו לספר עליו בבית.
==============================================

אחכ, כשהרגשות נרגעים והכאב מתמקם לו היטב ובנוחות בנשמה,

אז אפשר להסתכל על הסביבה.

והסביבה שממולי מכילה שלוש בנות, שהן בעיקר רגלים.

הן עומדות לידי, והרגלים שלהן, חטובות וארוכות,

מסתיימות בערך בגובה שמתחיל המחשוף שלי.

ואני מנסה לברר עם בנות דודותי האינטליגנטיות מאד,

בעלות חזות הבטטה המשפחתית, איך...איך זה שחלוקת המשאבים ככ לא הוגנת.

זה לא שאני חולקת על האינטליגנטיות של הרגלים הנ"ל,

אבל למה לא לקחו בצד שלנו, כמה יחידות IQ , והמירו אותן ברגלים חטובות??

אין הגינות בעולם. אין.