פוסעת בעקבות האהבה

זהו. הגיע היום.

תערוכה שמבוססת על החיים שלי. על המציאות שאני לא יכולה לדבר.

כאן, בכלוב, כתבתי את זה לראשונה.

הפלטפורמה האנונימית למחצה, כמו גם העובדה שהמשפחה שלי לא תגיע לכאן לעולם,

אפשרה לי לכתוב את הכאב.

באחד הקורסים בלימודים, כתבתי את זה שוב וחשפתי בפני הכתה שלי.

והיום, היום יוצג התוצר שצלמתי.

לא יכולה לדבר.

אלא שהיום, המשפחה שלי תהייה.

והם, רק מנחשים.

היום הם יעמדו מול זה. ומולי.

אני כל כך פוחדת, שהאינסטינקט הראשוני הוא להוריד את התמונות מהקיר.

לשבור את הכלים. לברוח.

כברשבועות אני בוכה. לא מסוגלת להתרכז בשום דבר.

אולי אחרי היום, אני אחזור לעצמי.

ואולי לא. אולי אני כבר סתם מקולקלת בלי תקנה.