שוחחתי שלשום עם ילדה לא קטנה,
ישבנו לשתות בקפה בשכונה.
שוחחנו על הא ודברנו על דא
ילדה של הכלוב, אישה חמודה.
הלילה הגיע ה"בום" הנורא
נכון שישבתן אתמול לאכול?
שאל הוא לפתע, הדום הגדול.
ככל מזוכיסטית מן השורה,
עשיתי לג'ולי בראש חבורה.
אמון, יש לתת, אך ורק בעצמך,
אמרתי לג'ולי בפה מגחך.
כי אם באחר קצת אמון את נותנת,
כי אם לאחר תפתחי את הדלת,
תגלי אז פתאום, כי הדום הגדול,
יודע גם הוא, מה בחרת לאכול.
אחרית דבר
הבוקר התחיל במגרנה סוררת
סרבה להפסיק נשארה, הגברת.
בלילה אחרי השיחה הקשה
היא נסה לפתע פתאום, על נפשה.
כי אפילו מגרנה רעה וקשה
בוחרת לדור ולא בראשה,
של אישה כה טיפשה.
רק נותר לי לומר,
כל ספק להסיר.
כי הדום מאתמול,
הדום הגדול
לא היה מעולם,
הדום הכחול
לפני 18 שנים. 19 באוקטובר 2006 בשעה 10:28