כיאה לבת למשפחה יוונית (הפולנים של עדות הס"ט) לתפארת , אתחיל קודם עם מה לא היה...
לא התרגשתי. בכלל. לא לפני, לא תוך כדי ולא אחרי.
לא המצאתי טקסט חדש למחזה כתוב של חנוך לוין.
לא התעלפתי מול הקהל.
לא הרגתי אף אחד שכיוון עלי מצלמה...והיו רבים כאלה.
ועכשיו...למה כן...
הלכתי ללמוד משחק, כדי למגר את פחד הבמה ופוביית המצלמות שמסתתרות בתוכי. כן, כן, כל הרוצים מצלמה, או תמונה...אין! וגם אם היו...לא הייתם מקבלים. השתגעתם? בשיא הרצינות.
היום התחיל נורא ואיום. לא הספקתי כלום. היתה עבודה לסיים, התחייבויות טרום מופע. שום דבר לא פעל. הכל הפוך. וכמו בכל עת מצוקה, חוקי מרפי נכנסים לפעולה... הנסיכה, בקריזה. המחשב מסתכל לי בעיניים ומוציא לשון (והופך את כל החומר שיש להדפיס לעיסה בלתי מובנת של אותיות וסימנים...). ואני, מנסה לארגן הכל, להספיק. לא מצליחה לרכז את המחשבות.
בתכנון היו ארוחת צהריים, מספרה, ויציאה נינוחה בשעה שלוש. נו...בטח...
אט, אט נשרו כל התיכנונים. הקריזה משתלטת על המוח. החוקי חוטף על הראש. (המחשב לא מגיב, חבל לבזבז זמן ולצעוק עליו...). זורקת את כל הציוד פלוס אינסוף אופציות לשינוי, לתוך מזוודה. ושעה וחצי באיחור, יורדת לרכב.
( מכירים את התמונה מסינדרלה שבה הפיה מניפה את שרביט הקסמים???) ובכן,אני לא ראיתי אותה. אבל בשניה שנכנסתי לרכב, הכל נרגע. המוח הצטלל, הכעס עבר...שקט ורוגע. נוסעת ומשוחחת בדרך עם שני חברים טובים, ובודקת את עצמי, כל שניה, איפה הלחץ וההתרגשות. מאד מרוצה שהם לא שם.
מגיעה.
באולם, כול בלחץ. חברים המדהימים והמופלאים לקבוצה בשלבים מצתקדמים של היסטריה. מי בהסטריה שקטה ומי בתזזית. הבמאי, במצב קטטוני. פרט ללשון...זו זעה בפה ומפיקה "מרגליות ". מזל שהוא מודע לכך, ומודיע לנו שהוא כזה בזמן לחץ...
חזרת מעברים, חזרה מלאה. אני ממציעה את כל הטקס מחדש. חנוך לוין בוודאי מתהפך בקיברו... אבל, כמו גדולה. לא מתבלבלת. המילים היחידות שאני אומרת נכון, הן המילים שמסמנות למלווה המוסיקאלי איפה להכנס...ומגיע הזמן.
לובשת את בגדי ההופעה. הם חדשים. אף אחד לא ראה אותם. החוקי החמוד שלי סבל בשקט יום קודם. פעמיים. גם בא איתי לרכוש אותם. וגם ידע שאני אעלה איתם לבמה.
כותונת לילה אדומה בוהקת מסאטן אדום...מחשוף עד אמצע הבטן, כמעט וחזיית פושאפ שמעלה את החזון הנפרץ כמעט לגובה האוזניים. מעליה חלוק שיפון פירחוני ומלכותי. ונעלי עקב שפיציות בורוד מזעזע.
הבמאי המעולף, שולח מבט אחד לעברי. ומחוויר. אבל מתאושש מהר ומאותו רגע, דואג להזכיר לי לדחוף את הספה למקומה הנכון. הוא אומר שהוא מאד אוהב את התנועה הזו שלי...
נו...בטח, התנועה גורמת לי להיות כפופה מול עיניו...נוף הררי חשוף.
שיהנה. מגיע לו. את המוות השחור עשיתי לו כל השנה.
קהל נכנס. דממה. אנחנו סגורים מאחורי הקלעים. האולם מוחשך ומתחילים....
מאחורי הקלעים, מיני דרמות. רועדים. חוזרים. ממתינים לסימן.
ואני...ארטיק קרח. נו..........רוצה קצת להתרגש. אבל אין.
אז ניגשת לחלון, מסתכלת למעלה לשמיים ומנהלת שיחה עם סבא שלי. האהוב. סבא שלי איש הבמה. מזכירה לו שאני שם למטה. לבד. מתגעגעת. רוצה אותו לצידי, שם. מרגישה אותו מחייך אלי. מלמעלה. וכבר לא מחפשת את ההתרגשות. עכשיו יש לי חיוך גדול בפנים. חום נעים.
תכף הסימן שלי.
עולה לבמה. דוחפת את הספה. הבמאי אמר...ואני, צייתנית, לא???
הקטע עובר מהר. שומעת את הקהל צוחק . מתעלף לעומת החזון הנפרץ מפעם לפעם מבעד למחשוף... מחבקת את הבקבוק החם. גומי אנושי סימפאטי... צוחקת, מייללת , מתחננת (אח"כ, אחי הגאוני עוד יטען שהמחזה נכתב עלי...), מזלזלת....גאון, חנוך לווין. תפס את יחסי הכוחות במשפחה והביא אותם לקיצוניות צינית ומצחיקה עד דמעות.
מרגישה את החוקי, שיושב למרגלות הבמה ומצלם, ההורים שלי, החברים, ושני ה"דומים" האישיים שלי שיושבים קרוב, קרוב. הגדול, למרבה הפלא, מלווה את הטקסט שלי. (לא ברור מאיפה הוא מכיר אותו. לא עשיתי אף חזרה בבית...).
פלאשים. מחיאות כפיים. נגמר.
נאומים, תעודות. חיבוקים .
המון פרגון יש שם. חלקו צבוע . אבל האנשים המופלאים שליוו אותנו כל השנה. ובמיוחד חברי הכיתה שלי. המדהימים. הנהדרים . האוהבים והרגישים. שהפכו עבורי את השנה שהתחילה איום, לשנה מדהימה. מרגשת בונה. נחשפתי בניהם, כמו שלא נחשפתי מאודי בפני אף אחד בחיי. הם מכירים אותי מלפני ומלפנים. יותר מכולם. ואני אותם. כל כך אוהבת אותם. 15 מופלאים. אימת בית הספר. גאוות בית הספר. אוהבת אותם.
היו שם המון מחיאות כפיים. אבל אלה שמלוות אותי מאז. אלה שאני יכולה לשמוע עדיין, הם מחיאות הכפיים של הקבוצה שלי. כשאני מוזמנת לקבל תעודה. מרגישה עטופה באהבה. שלהם. של הקבוצה שלי. קבוצה של אנשים זרים צעירים ממני . חלקם, גילם מחצית מגילי , כמעט. שהפכו להיות חלק ממני. חלק מגופי ונשמתי. מרגישה כל כך נאהבת. אוהבת אותם כל כך.
אח"כ, יוצאים למסיבה. כולם מנסים להתעלם מהעובדה שנגמר. רעש, קריוקי, ריקודים, מהומה.
חוזרת הביתה. מברכת מעט על כך שלא התרגשתי מאד...כך גם אין נפילת מתח. רק תחושה מדהימה של "עשיתי את זה". ואהבה. המון אהבה.
נגמרה שנה א'.
מתחילה שנה ב'.
לפני 17 שנים. 9 בנובמבר 2006 בשעה 12:29
