שאלת הכאב עולה בכלוב מדי פעם.
בימים האחרונים היא הוצגה הן בפורום והן בבלוגים שונים.
דעות שונות הוצגו. חלקן מולומדות, מצטטות תאוריות מדעיות
חלקן תוצאה של "מדעי החיים".
כאב...
הכאב הפיסי, מלווה את חיי מגיל 10.
בגיל זה גילו אצלי מחלה נדירה.
כל כך נדירה, שהיתה מוכרת בעיקר בספרות.
תוך יום הפכתי מילדה, למקרה.
48 שעות מגילוי המחלה, הייתי בחדר ניתוח.
ומאז עברתי כ 30 ניתוחים שונים. גדולים . כואבים.
מאותו היום, הכאב הפיסי מלווה אותי.
קמה כל בוקר כשכל הגוף כואב.
מאצבעות כפות הרגליים ועד קצות השיער בראש.
כאב...
הכאבי הפנימי, הנפשי, מלווה אותי מגיל 6
כן, ההוא, שעד היום אני לא יכולה להגיד או לכתוב אותו...
כאב חותך, שורט, מציק.
כאב שאפשר להסתיר אותו,
אבל אז נשלחות זרועותיו והורסות כל מה שבדרכן.
כאב שברגע שמשהו מוציא אותו מהכיסוי, מהשכבות
שנבנו עליו כל השנים, לא עוזב. לא מניח.
כאב....
הכאב של מפגש בין גוף לגוף או למכשיר.
הצלפה, סטירה, ספאנק, צביטה, שריטה.
כאב חיובי.
כאב שמסייע לעמעם את הכאב הנפשי.
כאב שמכסה לזמן קצר על הכאב הוא
הכאב שלא עוזב. שמשתק. שמסרס.
הכאב שמונע ממך להיות מי שאת באמת.
שפוחד עד כדי שיתוק, לגורל הידים.
שמדגיש כל כך את חוסר האונים.
את הכאב הזה, ניתם לעמעם לשניה בכאב האחר.
ולכן, לפעמים הוא כואב פחות מלטיפה.
ובמחשבה נוספת...
חוכמת הגוף.
אולי הגוף שלי לא בגד בי
במחלה ההיא הנדירה....
אולי היתה זו דרכו המוזרה
להגן על נפשי מהכאב הנורא.
לפני 17 שנים. 11 בנובמבר 2006 בשעה 20:56
