לפני 17 שנים. 30 בנובמבר 2006 בשעה 0:32
כמה ימים בלעדיו.
כבר התחלתי להתרגל,
להאמין שאולי הוא נעלם,
ברח, נבהל מהטוב.
אבל הוא, בשלו. הכאב.
שוכבת המיטה, הראש סחרחר
ופתאום, הלחץ המוכר.
מנסה לבדוק, זה הוא?
והוא המתעתע, נעלם לרגע
וחוזר בעוצמה גבוהה יותר.
לוחץ בחזה, כואב בבטן...
כל התחושות החרדות הפחדים
מתמצים לכדור לחץ אחד
שיושב בדיוק בסרעפת.
לא נותן לנשום, לא מרשה לישון
חונק, מכאיב, כל כך מכאיב.
די. לא רוצה יותר.
אני כבר ילדה גדולה, כמעט אישה
יכולה לחיות בלעדיך. לא צריכה שתזכיר
שתזהיר, שתשמור.
רוצה לחיות בלי אימת הכאב,
בלי תחושת הכאב.
בלי פחד.
