החוקי שלי טוען שאני מכורה. לכלוב. שכמו כל מכור מצוי, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי למתוח את הגבולות ולהכניס חתיכה נוספת של כלוב, של בדס"מ לחיים שלי, שלנו. ושזה לא חיובי.
עד לפני יומיים, יכולתי בדיעה צלולה, בלי שום סייג, לומר לו שהוא לא צודק. אמת, זה אתר סקס. אמת, ההעדפות של חברי האתר חריגות ולאו דווקא מקובלות. אבל אני כאן, כי השכנים נאים בעיני. כי כמות החברים שהרווחתי כאן, גדולה יותר מכמות החברים שעשיתי בכל חיי, טרום כלוב. שהאנשים כאן, אלה שמגיעים לסף דלתי הווירטואלית, הם נעימים, נחמדים, אנשי מעשה ושיחה. שאני יכולה להוציא כאן, למרות שכבר לא ממש אנונימית דברים שמעולם לא הוצאתי...דברים שהדחקתי בתוכי עשרות שנים. וכאן, מכל המקומות בעולם, כאן הרגשתי נוח לחשוף אותם מתוך הבנה אינסטנקטיבית שכאן, יהייו מי שיכילו את הסערה, את הכאב, את האימה.
ואז, לפני יומיים, הגיעה השיחה עם הטרול הקטן והטיפש. זה מהפוסט הקודם. ומשום מה, דווקא הוא, האדם חסר חשיבות לחלוטין. אדם ששלשום היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיתה ביינינו אינטרקציה כלשהי, יצר את קו השבר. בעצם, לא הוא. דמותו. הוא כרעיון. פתאום הבנתי את החשש של החוקי מחשיפה. לא...הוא לא באמת חושש מהאנשים שנפגשנו איתם. מניחה שהוא הבין שהם אנשים חיוביים. הבנתי. הוא חושש מטרולים כגון הטרול ההוא. אחד כזה, מספיק. כמות הרעל ששפך הטרול. כמות הקללות והזוהמה והרפש שנשפכו מפיו....אם אאסוף את כל הקללות ששמעתי בימי חיי, לא אגיע לכמות ששמעתי שלשום. ברבע שעה בכללי בצ'אט. והקלולת, הן לא המחלה, הן הסמפטום.
המחלה, כנראה, הרבה יותר קשה ומסוכנת.
ואז כדי לאשר את התחושות הרעות, קראתי מס' בלוגים של חברי הכלוב, שמתייחסים ל"חברות" בכלוב....
אז מלפני יומיים, בניגוד לעקרונותי, המכתיבים שאני תמיד צודקת, אני מהרהרת בתחושות החוקי (שמאד כועס עלי, כי הוא לא מקבל מספיק תשומת לב עקב הדכדוך...) ובסיכוי, הבלתי מתקבל על הדעת, לשיטתי, שיש אמת כלשהי בדבריו. ושלא יובן לרגע, שאני מערערת על האמת והחברות של החברים שלי כאן. ו...כן, אני יודעת בדיוק מיהם. אבל עניין החשיפה...הרוע.
נכנסת למיטה. פוך וכרית על הראש. אולי זה רק מזג האויר שמדכדך אותי. אולי צריך לקחת תערובת כדורים כחולים וירוקים וכתומים, לשטוף אותם בכוס מקפצת של דיאט קולה ולתת להם לשפר את מצב הרוח. או סתם לחכות לחמסין. אבל אולי...רק אולי...יש משהו בדברי החוקי. החשש הזה, ימשיך כנראה לקנן בי.
תם עידן התמימות.
לפני 17 שנים. 28 בדצמבר 2006 בשעה 6:39
