פוסעת בעקבות האהבה

מה אפשר לכתוב על אשה מדהימה שאיננה?

את התיכון שלי, העברתי בנעימים בפנימיה של ילדי שמנת.

פנימיה שהיתה אז, בזמנו, בית הספר בעל תפיסה חדשנית, מקורית...

כל העיניים היו נשואות אליו. אלינו.

וכדי שילדי השמנת החביבים, לא יסבלו מהריחוק והניתוק מהבית,

הגו, מנהלי הפנימיה, רעיון מקורי ויפה. להצמיד לכל תלמיד שירצה,

משפחה "מאמצת" מהישוב בו שוכנת הפנימיה.

אנוכי, ותלמיד נוסף, שודכנו עם משפחה, מדהימה.

אם המשפחה, אמא שלי המאמצת, היתה אחות הישוב, ואחות טיפת חלב, בישוב הקרוב,

ישוב פיתוח, בעל אוכלוסיה בעלת קשיים. היא היתה נחמתן, משענתן של הנשים שעלו אליה לרגל

לקבל פרט לטיפול, עיצה טובה, ליטוף, חיוך... אשת מופת

האהבה נבנתה מהר ויציב. לאחר תקופה קצרה, הרגשתי בבית.

בערב, לאחר סיום הפעילויות וההתחייבויות, הייתי מדוושת על אופני לבית

ומבלה איתם ערבים מופלאים, רגועים, משעשעים. מלאי אהבה וכיף.

לאחר תקופה, המשפחה הפכה למשפחה שלי. לחלוטין. הם היו הבית שלי

מקור התמיכה, האהבה, החיבוק, רחוק מהבית.

במהלך השנים, עברה המשפחה המאמצת שלי יחד איתי, את תהפוכות החיים

והקשרים התחזקו...האחים, הפכו אחי, ההורים, הורי.

לאחר סיום התיכון, שמרנו על קשרים הדוקים. אני נשאתי, אחי נישאו,

נולדו לכולנו ילדים. שהיו נכדים של שתי המשפחות...

בשמחה ובעצב...

ואז, ביום האזכרה הראשון לסבא שלי... ראיתי שפניו של אבי המאמץ, אינם כתמיד.

הוא התעקש שהכל בסדר. אבל לאחר הכרות של כמעט שני עשורים, ידעתי.

לאמי המאמצת גילו סרטן, אלים, ברחם.

שנתיים נלחמה האישה המדהימה הזו בסרטן המקולל. שנתיים של טיפולים, כימו, הקרנות,

השיער הבלונדיני היפה שלה נשר...היא רזתה, הפכה לצל של עצמה.

אבל העיניים הכחולות שלה, תמיד האירו בתקווה.

כולנו ידענו שזמנה קצוב. והשעון מתקתק, הקץ מגיע.

בפעם האחרונה שפגשתי אותה בהכרה, היא עוד היתה בביתה,מחוברת לעירוי שטיפטף את

הדבר היחיד שניתן היה עוד לעשות, משכך כאבים. ולמרות זאת, מתוך הכאב, היא דאגה, לי,

לילדים, לבעל...שאלה, הנחתה...

למחרת, נסעתי לנסיעת עבודה בחו"ל.

יומים לאחר שחזרתי, צלצלו אלי אחי. אמא מכוסרת הכרה...שוכבת בבית חולים...זה כבר הסוף.

הגעתי לבי"ח מיד. היא היתה כל כך קטנה במיטת החולים שלה. נושמת נשימות כבדות. נאבקת.

לילה שלם ישבתי לידה. שתי באזניה שירים באידיש, שירים מבית אבא...לחשתי לה אהבה. ספרתי

כמה אני אוהבת אותה. שרתי באוזניה, לבד בחדר. לחשתי באוזניה וכל אחי אבי המאמץ, אחיותיה,

כולם סביבינו. שרתי באזניה והתחננתי שתוותר. שמותר לה לשחרר. שמגיע לה להיות במקום שלא

יכאב יותר. שלא תסבול. שרתי, לחשתי, בכיתי...וכל המשפחה איתי.

למחרת, מספר שעת לאחר שעזבתי את בית החולים, הודיעו לי שנפטרה.

שוב יש לי רק אמא אחת.

והיום, תאריך יום ההולדת שלה. ואני כל כך מתגעגעת אליה.

מה אפשר לכתוב על אמא שאיננה.