אלוהים כמה שאני שונאת את עצמי לאחרונה.
נהייתי אדם עייף, עצבני, הכל נופל לי מהידיים,
כל הזמן רק חולמת להגיע למיטה ולישון.
כמו זקנה מנוונת בת 236
אני...
זו שמרימה פרוייקטים כמו רוח סערה
ששום דבר לא עומד בדרכי
כל מה שחושבים שאי אפשר לעשות,
לא נספר אצלי.
והתחושה הזו, האיומה של חוסר אונים.
רק לישון
בכל חיי לא ישנתי בכמות שאני ישנה בחודשים האחרונים,
ועדיין כל הזמן עייפה.
ולא מרוכזת
והיום, לגראנד פינאלה...איבדתי שוב את הטלפון.
לא, לא טלפון נורמאלי, כמו של כל האנשים...
אני חייבת את הצעצועים האלה של הגברים,
עם כל האיבזורים והיכולות והצעצועים.
למה??? ככה אני רוצה.
מטומטמת.
פעם שלישית ב 10 חודשים, לאבד מכשיר כזה.
אורנג' בטוח מאושרים, יש גידול עצום במכירת המכשירים
המקוללים האלה.
שונאת את עצמי.
הלוואי ואלך לישון ולא אקום.
לא בגלגול הזה.
נמאס לי.
די
לפני 17 שנים. 28 בפברואר 2007 בשעה 13:21
